"קום, התעורר, יש לנו מדינה!"

"בבית, בקומת הקרקע ובקומה שמעלינו תפקדו כיתות בית ספר 'בית חינוך לילדי עובדים', בית ספר יסודי של רשת חינוך של הועד הלאומי, ההסתדרותי. גדלתי איפוא אל תוך בית הספר בו אף למדתי בכיתה א', שלאחריה העבירוני הורי לבית ספר לבנים 'מזרחי' ברחוב נווה שאנן.

המציאות של בית מגורים משותפים עם בית ספר זימנו אירועים מיוחדים שאפיינו לדידי את ימי טרום הקמת המדינה. באחד בימי העוצר שהכריז המנדט הבריטי נתפסו הכיתות בבניין על ידי חיילי הצבא  הבריטי, כבסיס מקומי. היו אלה חיילי הדיוויזיה השביעית המוטסת הבריטית, שכומתות ברט אדומות עיטרו את ראשיהם וכינויים בפי כל היה 'כלניות'. הם השתכנו בבניין מגורנו ואנחנו חיינו בתווך בין הבריטים שעלו וירדו בחדר המדרגות.

בזיכרוני חרותים עדיין הערב והלילה ההיסטוריים של ההצבעה באו"ם על הקמת מדינת ישראל. כילד, ישנתי במיטתי. כאשר תמה ההצבעה ונשמע ה'יס' האחרון, הורי העירו אותי: 'קום, התעורר, יש לנו מדינה!'. השמחה שפרצה וצהלות השכנים נשמעו מהרחוב. יצאנו למרפסת הבית לצפות בהמולת השמחה. השכנים הערבים מיהרו לתקוף. השנאה ליהודים קיבלה ביטוי בהתלהבותם ובקריאות ההמון המסתער 'עליהום', 'אטבח אל יהוד'. אלה נדמו עם כיבוש אבו כביר בדרום וכפר סלמה במזרח.

בתי דרום תל אביב, גם באיזור מגורנו, היו בסכנת פגיעה מכדורים – גם מכדורים תועים וגם מצלפים. קליע אחד נכנס לחדר השינה שלנו, כדור אחר חדר ונתקע במסגרת העץ של החלון והורי מיהרו ובנו במרפסת המערבית קיר מגן מלבני סיליקט, לבנים שעמידות בפני יריות.

היו גם הפצצות אוויריות של מטוסים מצריים. מטרתם הייתה להפציץ את התחנה המרכזית שסמוכה לנו. באחד המקרים, בהישמע האזעקה, יצאתי למרפסת לצפות במתרחש. הבחנתי בשני מטוסים, כשתי נקודות זעירות נעות, כשלפתע אחד מהם צלל במהירות רבה כלפי מטה, התרומם מיד מעלה, כשהפצצות ששוחררו נראו בבירור בדרכם מטה. במהירות רבה רצתי לחדר המדרגות, מקום המחסה. כבר בדרכי לשם, תוך הריצה, נשמעו הדי ההתפוצצויות."