כששאול, אביהן של רוני ומיכל, קיבל את הבשורה המרה שנותרו לו עוד חודשים ספורים לחיות, המשפחה כולה הוכתה בתדהמה. שאול תמיד היה מלא חדווה ואופטימיות, וגם כשהתאלמן, הוא החליט לבחור בחיים, להמשיך לטייל עם חברים בארץ ובחו"ל, לעשות הליכות על חוף הים, לבלות עם בנותיו ונכדיו, ובשלב מסוים הוא אפילו מצא אהבה חדשה – פנינה, אישה בגילו שגם היא נהנית לבלות ואוהבת את החיים. אבל כל זה עמד להשתנות.
רוני ומיכל תמיד שמו את המשפחה במקום הראשון. כך חינכו אותן הוריהן וכך הן נהגו גם עכשיו. שתיהן הודיעו בעבודה שהן עומדות להיעדר הרבה, ביקשו מהבעלים להתגייס לעזור יותר בבית, וחילקו ביניהן את הימים עם אביהן, כך שהוא כמעט ולא יהיה לבד. הן ליוו את שאול לכל התורים אצל הרופאים, לכל הבדיקות והטיפולים, והרעיפו עליו את כל החום והאהבה שרק יכלו. פנינה, חברתו החדשה של אביהן, גם הגיעה לבקר בשעתו הקשה של שאול, אבל הוא העדיף לבלות את הזמן המועט שנותר לו בחיק משפחתו האהובה, בנותיו ונכדיו, ופנינה הגיעה רק מפעם לפעם לביקורים קצרים.
לצערם הרב של כולם בתוך שלושה חודשים שאול נפטר, והמשפחה נותרה שבורת לב.

הפתק

שבעה של שאול, פנינה הגיעה כל יום ונשארה שעות ארוכות. רוני ומיכל היו עסוקות באבל הפרטי שלהן ושל הילדים, בשיחות ארוכות עם בני המשפחה והחברים הרבים שהגיעו לנחם, ולא הקדישו לכך יותר מדי מחשבה, אבל בערב של היום האחרון פנינה ניגשה אל שתיהן ואמרה להן: "אתן יודעות, אבא נתן לי מכתב חודש לפני שהוא נפטר, כשהוא הרגיש שהסוף מתקרב, וביקש שאפתח אותו רק אחרי שהוא כבר לא יהיה איתנו".
פנינה נתנה להן פתק, דף שנראה כנתלש ממחברת שורות, ועליו מופיע בכתב יד רועד, תאריך, הכותרת "צוואה" ושני משפטים קצרים. במשפט אחד נכתב "לאחר מחשבה מרובה החלטתי להוריש את כל רכושי, כולל הדירה, הרכב ואוסף השעונים, לחברתי האהובה פנינה", ובמשפט השני נכתב "לבנותיי איני מוריש דבר, כיוון שהן קיבלו ממני בחיי ולכל אחת מהן דירה משלה".
מרוב תדהמה, רוני ומיכל לא הצליחו לומר לפנינה דבר.

האם הפתק הוא בכלל צוואה?

בפגישה, רוני ומיכל שאלו האם הפתק הזה הוא בכלל צוואה. הסברתי, שבחוק הירושה אכן ישנה גם אפשרות לערוך צוואה בכתב יד, בתנאי שהיא נכתבה כל כולה בכתב ידו של המצווה והיא נושאת תאריך וחתימה, גם כן בכתב ידו של המצווה.