הפלמ"חניק האחרון: סרן עמרי טל ז"ל

בנם של אסתי ויורם. אחיו הצעיר של רותם. נפל ביום ה' באב תשע"ד (31.07.2014) בן ½22 בנופלו במבצע צוק איתן

אימו אסתי טל, בוגרת תיכון שב"צ, היא המהמורות הטובות, האהובות והותיקות בשב"צ.

בשנות חייו הראשונות התגוררה המשפחה בגבעתיים, וכשהיה בן שבע עברה ליהוד. בית המשפחה סמוך לשדות ולפרדסים בהם אהב עמרי לטייל. עמרי ניחן בסקרנות ובאומץ רב. הוא אהב לעלות לגג הבית, להשקיף על נוף הרי יהודה ולחוש את המרחבים ואת החופש. שעות רבות ישב על הגג, קרוב לשמים, מתבונן בזריחות ובשקיעות, ועינו לא שבעה.

עמרי התחנך על אהבת הארץ, ובייחוד הושפע מסיפור חייו של סבו אליהו פינקלשטיין, שנלחם כפרטיזן בנאצים. בכל הזדמנות יצא לטייל בארץ עם חבריו או במסגרת שבט הצופים "משואות" יהוד. כצלם מחונן הוא הותיר אחריו אלפי תמונות טבע שצילם בארץ ובעולם. בייחוד הרבה לצלם זריחות ושקיעות.

ביהוד למד עמרי בבית הספר היסודי "היובל", עבר לחטיבת הביניים "סביונים" שם סיים בהצלחה את סמינר המש"צים (מדריכי שלח צעירים), והיה למש"צ פעיל ונלהב במסגרת התכנית החינוכית להכשרת מנהיגות צעירה. בבית הספר התיכון "מקיף יהוד" הצטיין במגמות ביולוגיה וביוטכנולוגיה. באזרחות קיבל את הציון 100 בבחינת הבגרות, והיה פעיל במועצת התלמידים ובמסגרות חברתיות נוספות.

מילדות ניכרו בו אופיו התחרותי ושאיפתו להצלחה. כילד השתתף בקבוצת הכדורסל בליגת הקט-סל וזכה עם קבוצתו באליפות, וכנער השתתף בחוג אגרוף תאילנדי. הכול ידעו כי הוא יריב הגון וחזק. עמרי – חובב האתגרים והספורט – השתתף בקורס צלילה באילת, קיבל כוכב ראשון ואחר כך שני.

בתיכון השתתף בתכנית "עמית לכושר", המכשירה את בוגריה לשירות צבאי משמעותי. עמרי ראה בשירות הצבאי ערך ושליחות וביצע כל מטלה ברצינות, בדבקות ומעולם לא נרתע מקשיים, מה שזיכה אותו בקרב חבריו בתואר "מורעל". משסימן לעצמו מטרה – חתר להשיגה, ודרש מעצמו לפחות מה שדרש מן הסובבים אותו.

באורח חייו היה צנוע ובז לחיים החומריים. הוא העדיף לשוחח עם אנשים פנים אל פנים וסירב להשתמש בטלפון נייד חכם. התלבש בפשטות: חולצה גזורה, מכנסי חאקי וסנדלי שורש. לא דרש מהוריו דבר וידע להעריך ולהודות על כל דבר שקיבל. יחד עם זאת הוא היה מלא בשמחת חיים, סקרן ומתעניין בכול, בייחוד בבני אדם. הוא אהב אנשים ואנשים אהבו אותו, כי הרגישו שהוא מגלה בהם עניין כן ואמיתי ומדבר אליהם בגובה העיניים. הוא היה מתבונן בעולם ללא מורא וחשד, חיוך נצחי של טוב לב היה נסוך על פניו. כל מי שפגש בו, אהב אותו בזכות שמחת החיים, האנרגיה המתפרצת שלו ושובבותו התמימה. רכזת השכבה בתיכון, יעל שפסקי-שנהר, כינתה אותו "ילד עשוי מאבקת קסמים": "קסם מהלך שכזה, כובש באישיותך, בחן האין-סופי, ברגישותך ובחום אנושי יוצא דופן. […] ילד טבע שכזה, תאב חיים, שאין שביל, נחל, צוק, הר או תל שליבך לא יצא אליו בכל מקום […] מתלמידיי הבודדים שזכו לאישור בזמן שיעור חופשי לצאת משטח בית הספר, כי ביקשת לשכב שעה קלה בשדה או בפרדס הסמוכים לתיכון. הייתה בינינו הבנה מיוחדת שכזו – שזו דרכך להטעין מצברים. אבל יכולֶת כמו שלך להפיץ מאורך, מקסמך, מהידע שלך ולהדביק את כולם בסקרנות שלך, באופטימיות, בלבביות ובחום שלך – זה היה רק שלך. […] היכן עוד אפשר למצוא חיילים שספר שירה וספרון של ניטשה טמונים בתרמילם הצבאי?"

חדרו העיד על אישיותו הסקרנית ותאוות הדעת. הוא הקים לעצמו ספרייה עשירה המשקפת את הנושאים הרבים שעניינו אותו: היסטוריה של עם ישראל ומדינת ישראל, מלחמת העולם השנייה, ידיעת הארץ, פילוסופיה ושירה. אך הדבר הבולט ביותר הוא "קיר המשפטים" מעל מיטתו שעליו רשם ציטוטים מדברי פילוסופים ומשוררים שנתנו לו השראה והפיחו בו כוח ומוטיבציה: שפינוזה, חנה סנש ואף ציטוט משיר של עידן חביב. "תהיה לוחם, תאמין, תחיה!"; "הכוח להבין והאומץ לשנות"; "ארץ מבטיחה שמים, שמים מבטיחים אלוהים, אלוהים מבטיח ארץ"; "הטבע הוא האלוהים"; "ככל שהטיפוס קשה יותר הנוף יפה יותר"; "יש לטפס למקום הכי גבוה עליו אפשר לחלום"; "אין אתגר שלא תוכל להתמודד אתו ואין חלום שלא תוכל להגשים". המשפטים האחרונים שרשם היו: "לערך יש מחיר" ו"קול קרא לי ואלך".

"זוהי צוואתו הרוחנית," אמרה אמו. "כמו עשרת הדיברות שלו," הסביר אביו.

כחלק מהמחויבות האזרחית שלו לחברה החליט עמרי, אף שכבר התקבל ליחידה מובחרת, לדחות את הגיוס בשנה ולתרום שנת שירות לפני הצבא. הוא הצטרף למכינה הקדם צבאית בכפר הנשיא והדריך נוער בקריית שמונה.

עמרי היה יפה תואר ושובה לב. בנות חיפשו את קרבתו, אולם הוא מעולם לא נתן על כך את הדעת. עיניו היו כחולות ושקופות כמים, מבנה גופו גבוה ואתלטי. עד גיוסו האריך את שיערו ולכן כונה "טרזן". בצבא כינו אותו לעתים "הנסיך".

לצבא התגייס עמרי ב-2 בדצמבר 2010. הוא התקבל ליחידה 669, יחידת החילוץ וההצלה של חיל האוויר, ואף שהמסלול היה לא קל, הרגיש שהוא מעניק ותורם. אלא שהחיוך הקבוע שלא סר מעל פניו ועיניו הכחולות השובבות, עמדו לו בטירונות לרועץ. אחד המ"כים (מפקדי כיתות) חשב שאינו מקבל מרות, ופקד עליו, בכל הזדמנות, לבצע שכיבות סמיכה עד שלקה בדלקת חריפה בחגורת הכתפיים. עיקש ונחוש המשיך עמרי בטירונות בלי לומר דבר, אך לבסוף נאלץ לעזוב את היחידה. הוא עבר ליחידת "עורב" של חטיבת גולני וסיים מסלול בנובמבר 2011 כמצטיין קליעה. בהמשך יצא לקורס מ"כים ומשם לקורס קצינים, ושובץ בגדוד 12 בגולני. יכול היה לבחור במסלול הדרכה, אבל העדיף דווקא מסלול קרבי, בשל האתגר.

"כשבאת אליי להתייעץ אם לחתום קבע," נזכר רותם אחיו, "תשובתי הייתה חד משמעית: לא! 'אתה שרוח הנדודים נושבת בנפשך, ילד שנולד לחופש ולמרחבים, הצבא הוא לא המקום בשבילך,' אמרתי. ואתה, אף על פי שידעת שהצדק עימי, בכל זאת התנדבת לקורס הקצינים. האהבה שלך לארץ שלנו ולמדינה גברה על טובתך האישית. […] בחייך, במחשבותיך, במעשיך, במותך ובכל מהותך אתה משמש לנו מגדלור ערכי – מורה דרך".

חבריו לצוות "עורב" בגולני תיארו אותו: "תמיד משרה נחת ורוגע, חיוביות ואהבה […] החיוך הזה שחודר לכולם ומשרה אופטימיות וחיוביות. […] בניווטים הכי קשים, כשאנחנו מבורברים, עייפים ורעבים, ידעת להרים את המורל ולומר את המילים הנכונות. מילים שנותנות לנו אנרגיות חדשות. […] תמיד עשית הכול בגאווה. רצית להיות קצין, רצית לפזר את הערכים שלך, את אהבת הארץ, את הציונות. אפילו כשעזבת את הצוות, המשכת לשמור על קשר, המשכת לגעת בנו בחום ובאהבה שלך, הקפדת להתקשר ולשאול איך הצוות ומה חדש. היה לך את הלב הכי רחב שבן אדם יכול להכיל. תמיד היה אכפת לך. הרֵעות הייתה אצלך ערך עליון. גם באלונקות, שמחתי להסתכל הצידה באלונקה ולראות אותך לידי, ידעתי שיש מישהו חזק, מישהו שמקריב מעצמו בשביל האחר, מישהו שלא מוותר".

במהלך שירות הקבע שלו, סופח עמרי לחטיבת "ברק" 188 בשריון, ושירת כקצין מקצועי בגדוד 53. עמרי הכשיר את השריונאים כחיילי חי"ר בפלוגה מסייעת. הצטיינותו, תכונותיו ויכולותיו האישיות שכנעו את מפקד הגדוד להיענות לבקשתו לפקד על מחלקה. חייליו במחלקת הסיור אהבו אותו ואת יחסו אליהם – חברי אך קשוח ודורש. הכריזמה השקטה שלו הותירה בהם את רישומה. לפעמים נשאר בבסיס בשבת רק כדי לארח לאחד מהם לחברה. הם העריכו את אנושיותו, את יכולתו המקצועית הגבוהה, את ידיעותיו הרבות ואת הכושר הפיקודי שלו והלכו אחריו בעיניים עצומות. הוא סבר שלאהוב את החיילים כאילו הם ילדיו – זו הדרך הטובה ביותר ליצור איתם קשר טוב והערכה.

הדברים שסימס בשיחה לחבר, ממחישים את עוצמתו: "השאלה שאני שואל את עצמי לפני יציאה למשימה היא: האם אני מוכן להקריב את חיי למען המשימה? ורק אם אתה אומר כן, אתה מצליח להקרין את הכוח שצריך בשביל החיילים. כי אם התשובה היא לא, אז זה לא מביא אותך לשום מקום. כי משימה זו משימה ואז אתה באמת מבין שמלחמה זה לא משחק".

על ההבדלים בין חיי האזרחות לחיילות כתב עמרי: "[זה] שוני כל כך גדול בתפישה, במחשבה במהות. אני חייל עכשיו. לא עוד אעשה את אשר חושקת נפשי לעשות ולחמוד. לא עוד שבילי הטיולים והנחלים יקראו לי. לא עוד אשמע את הטבע צועק בשמי, קורא לי לבוא, להרגיש אותו, להיות איתו, להריח את הפרחים באביב או את ריח האדמה הטובה… אולי הדרך בה הלכתי באותם זמנים כבר מאחור, אבל הדרך של מסע חיי רק מתחילה, אחרי טעימה של שנה מחיי החופש כשבהתחלה כל כך פחדתי ממנו. פחדתי מהחופש, פחדתי מהבדידות, פחדתי מריקנות עד שהבנתי שאנו אלו אשר בונים את חיינו. העולם והארץ בפרט רק מחכים לך שתבוא, שתכיר, שתראה, שתחווה, שתפגוש אנשים ותזכה להכיר אותם. בצבא אין מקום לכל זה. הצבא זו מערכת שאתה צריך להתאים את עצמך אליה אחרת תיפלט. […] אם אתה מחפש צחוקים אין לך מה לחפש שם. תבין לאן הגעת, תסתגל, תתאים את עצמך. אתה שווה לא פחות מכל אחד שם. תאמין בעצמך. אם תרצה תוכל להגשים הכול, ואל תדאג, השדות הירוקים והחופש עוד יחכו לך. כמו זרע שינבוט רק לאחר שירגיש את הגשם, ככה עולם הטבע והנפש יחכו שם בשבילך".

ואכן, הטבע ומרחבי הנפש חיכו לעמרי בשבתות ובחופשות. כשהיה יוצא הביתה אחרי שלושה שבועות רצופים של פעילות, היה מנצל כל רגע פנוי לטיול. הוא טייל גם בצפון הארץ וגם בדרומה: ברמת הגולן ובמדבר יהודה ובמקטעים של שביל ישראל. הוא הכיר כל שביל בארץ, כל פינה וכל מעיין נסתר שמעטים האנשים המגיעים אליו. אל הדסקית שלו חיבר את תבנית ארץ ישראל עשויה מזהב. החיבור לאדמה ושליטתו הגבוהה בניווט זיכו אותו במקום הראשון בריצת ניווט כנציג הגדוד.

במהלך מבצע "צוק איתן" השתתף עמרי בין השאר גם בקרבות בסג'עייה. הוא היה בין החיילים שגילו את המנהרה שהובילה לתוך קיבוץ כיסופים, ולדברי פקודיו, הוא הציל את חייהם בהנחיותיו בשעה שכוח אויב בלתי מזוהה ירה לעברם.

ביום ה' באב תשע"ד (31.7.2014), בשעה שבע בערב לערך, בתום לחימה רצופה בעזה, יצאו עמרי וחייליו לחבל אשכול כדי לעלות על נגמ"שים שיובילו אותם לשטחי הכינוס. דקות לאחר מכן, עוד בטרם הספיקו להתפנות מהמקום, נפלו שתי פצצות מרגמה במרחב הפתוח שבו שהו, אחת מהן פגעה בנגמ"ש האחרון לידו עמד עמרי, והוא נפגע פגיעה אנושה מעוצמת ההדף והרסיסים. בן עשרים ושתיים ועשרה חודשים היה עמרי בנפלו בפעילות מבצעית ברצועת עזה. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין ביהוד. הותיר אחריו הורים ואח. הוא הועלה לדרגת סרן לאחר מותו.

אמו סיפרה כי בחופשתו האחרונה הוא נפרד מסבו ומהסבתות שלו ומחברים שלא דיבר איתם זמן רב. בשיחת הטלפון האחרונה ביניהם במהלך המבצע אמר לה: "אימא, אני לא ילד יותר".

"הפכת לגבר עצמאי בעל ערכים רבים" ספד לו אביו, "עזרת לזולת, היה בך טוב לב, נתינה למען הכלל והמדינה, היית סקרן ומלא חיים. אהבת עד מאוד את החיים והם אהבו אותך. לא היה לך רגע דל, חיוך היה טבוע על פניך, אהבת והכרת ברגלך את שביליה של הארץ מדן ועד אילת כפי שמעט מאיתנו מכירים. אהבת את הבריות, אהבת את הטבע עד מאוד, אהבת בעלי חיים. […] אהבנו לרוץ, לצלול ולעשות ספורט."

גם אחיו רותם הספידו בהלוויה: "היה לך את הכישרון לחדור עמוק אל תוך ליבם של אנשים דרך מבטך בלבד, לא משנה מי ניצב מולך ואם הכרתו זה עתה. תמיד הסכתּ והיית כולך אוזן קשבת לרעך, ועשית זאת מתוך דאגה עמוקה אל הזולת. כאשר דיברנו בינינו והזכרת אדם אותו אתה מכיר, מעולם לא נהגת לומר 'אני מכיר אותו'. אתה היית בוחר במילים 'הוא חבר שלי', ואכן כל מי שזכה להכירך, מיד נשבה בקסם חיוכך ונרקם ביניכם קשר אמיץ. היית סמל ומופת לכל מה שטוב ויפה בעם שלנו. […] מעולם לא הלכת עם העדר. השקפות עולמך עוצבו בידיך שלך בלבד. כל מחלוקת שהיית בה צד, פתרת בהינף יד כיוון שתמיד הסכמת להתפשר למען הצד השני. כאשר אחד מחבריך נזקק לעזרה, עמדת לצידו בכל מאודך. כפי שעצומה גדולתך, כך גם פשוטה היא".

חלומותיו של עמרי היו כמוהו – פשוטים ואנושיים. הוא חלם ללמוד ולהתקדם בתחומים הרבים שעניינו אותו, לטייל בעולם הגדול, להקים משפחה עם חברתו, ליאת צימרמן, ולגדל ילדים. זמן קצר לפני מותו הספיק עמרי לקחת חופשה ולטייל עם ליאת בהרי הדולומיטים. "אתה החבר הכי טוב שלי," נפרדה ממנו ליאת, "בן הזוג שלי, הגבר שתמיד רציתי, וכזה תישאר. אתה לא מושלם, רחוק מזה, אתה מוזר, אתה שונה, אתה אחר, אבל בשבילי אתה הכי טוב בעולם. אתה אוהב לאהוב, אוהב אנשים, אוהב לעזור, אוהב להקשיב, אוהב לתמוך, […] אוהב להיות הכי טוב בשביל אסתי ויורם, בשביל סבא וסבתא שהיו כל עולמך, בשביל אחיך ובשבילי. אתה כל כך טוב, יותר מדי טוב. […] שני הדברים שאתה אוהב יותר מכול הם המולדת שלנו והחופש. התחבטת קשות בין הרצון והשאיפה להגן על מדינתנו ולשמר את הציונות שהולכת ודועכת, לבין אהבתך חסרת הגבולות לחופש, להתנתקות מכל זמן ומקום והתחברות לטבע ולרגע. המולדת ניצחה, עשית כל שביכולתך להגן עלינו והרווחת את החופש".