
בין המלחמה בשטח לתרבות באולפן – הדור הבא של התקשורת – חלק 2
בין המלחמה בשטח לתרבות באולפן
הכירו את הצעירים מגבעתיים ומרמת גן – הדור הבא של התקשורת, ורדי שפר ועמרי לזרוב

שתפו:

חגית דבורה אדלר היא משוררת וחוקרת ספרות עברית. ההיכרות שלנו נולדה מתוך אהבה עמוקה ומשותפת לעולמה הספרותי של הסופרת עמליה כהנא-כרמון. חגית היא אישיות יוצאת דופן בנוף הישראלי; היא ניחנת בכושר רטורי משובח, כזה שמצליח לפרק רעיונות עמוקים ולהנגיש אותם, ובעולם דימויים ומטאפורות ייחודי שהפך את השיחה איתה לחוויה מרתקת.
לפני כחמש שנים היא עברה להתגורר בקיגאלי – בירת רואנדה שבאפריקה, שם עסקה בחקר ספרות מקומית. רשמיה מתקופת שהותה ברואנדה מגולמים בספר שיריה שפורסם לאחרונה ובמרכזו המראות האפריקאים.
"במסגרת הפרויקט שודרגו מערכות הניקוז, בוצעו עבודות בתשתיות התת קרקעיות, חודשו המדרכות והותאמו לנגישות, בוצע קרצוף וריבוד מחדש של הכביש הקיים, הוקמו רמזורים חדשים, הותקנה תאורת רחוב חדשה והוקמו איי תנועה כחלק מהסדרת התנועה ושיפור הבטיחות"
רואנדה היא מדינה שעברה טראומה לאומית קשה לפני 32 שנים: קבוצה אתנית אחת, שמהווה רוב באוכלוסייה, קמה על קבוצה שנייה, מיעוט אתני, וטבחה בה. במהלך של שלושה חודשים בלבד, החל מחודש אפריל בשנת 1994, התבצע מסע של טבח-עם, אלים במיוחד, שבמהלכו נטבחו כמיליון מבני הטוטסי על יד ההוטו. בסיום מלחמת האזרחים הצליח המיעוט האתני, הטוטסי, להשתלט מחדש על רואנדה ולמגר את הרוצחים. הטוטסי הם אלו ששולטים היום ברואנדה, וכחלק מן האמת ההיסטורית שלהם, הם עסוקים בפרסום של עדויות ממקור ראשון על הטבח הקטלני של משפחותיהם.
"כאשר אני הגעתי לקיגאלי, בירת רואנדה, זה היה לאחר טרגדיה משפחתית קשה שלי, ולאחר שסיימתי את לימודי הדוקטורט שלי בספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. החלטתי אז לקרוא עדויות, שנכתבו בעיקר על ידי נשים רואנדיות ניצולות הטבח, ובהמשך לכך – יצרתי עמן קשר ונפגשתי איתן. עם חלקן נולדו יחסי ידידות אמיצה שמלווים אותי עד היום" מספרת חגית. "כך נולד מחקר שלם שעוסק בכתיבה נשית ברואנדה, במאפייניה הייחודיים, ובאופני השפעתה על החברה הרואנדית בת זמננו, תרבותה והחוסן הלאומי שלה, שלושים שנה לאחר טבח העם.
במקביל, התחלתי ללמד בבית ספר רואנדי מקומי, והקשר עם התלמידים הבוגרים הוליד בי רצון לתעד גם את החיים באזורי הספר הרואנדים על מורכבויותיהם וייחודם. בתוך כך התחלתי גם לצלם ולאט לאט התוודעתי אל סצנת האומנות, המפותחת מאוד ברואנדה, שהיא ביטוי מובהק של מה שמוכר היום במחקר הטראומה בשם 'פריחה פוסט טראומטית'."


כיצד ארבע השנים בקיגאלי שינו את 'קול המבט' שלך כחוקרת ויוצרת?
"גיליתי שאפשר למצוא חיבור נפשי עמוק גם במקומות רחוקים ולא מוכרים. למדתי שלכל מקום ותרבות יש אמת פנימית וייחוד משלהם. זה היה פלא גדול עבורי להיפתח לשוני ולעושר התרבותי הזה, שכל כך שונה מהעולם המערבי ומכל הלחצים המוכרים בישראל, ולהרגיש איך המבט שלי מתרחב בזכות זה."
האם את מרגישה שהשירים שכתבת שם היו יכולים להיכתב גם בישראל?
"נדמה לי שהחיים ברואנדה – על הסף, בצל הטראומה הלאומית, בכל זאת מייצרים מרחב פעילות מיוחד, יוצא דופן ושונה עבורי, כמשוררת, כחוקרת ספרות ותרבות. ויחד עם זאת, השלווה העמוקה שמתגלגלת ממורדות הנוף הררי הרואנדי המופלא ואל העמקים המוריקים, מרחב שהוא שונה כל כך מן המרחב הישראלי הים תיכוני, מייצרת טעמים ומראות ייחודיים למקום. אני מניחה שהמראות הרואנדים בכל זאת משפיעים על ההכרה ועל היכולת לנסח מחשבות ובהמשך לכך, טקסטים, ברוחם."
מתי הפסקת להרגיש "תיירת" והתחלת לראות באפריקה חלק מהבית שלך?
"מתברר שככל שחולפות השנים האדם מגלה נטייה ורצון להתערות בסביבת מגוריו, תהא אשר תהא. זו הנטייה הטבעית לחוש 'בית' גם במרחב שהוא רחוק ושונה ככל שיהיה. יחד עם זאת, הייתי אישה לבנה, ישראלית, בתוך מרחב 'שחור' עם קודים שונים מאוד מאלו המקובלים בישראל הכאוטית. למשל, מהירות הנהיגה בעיר הבירה או מחוצה לה לא תעבור את ה-60 קמ"ש. תארי לעצמך ישראלי שמתמיד להקפיד על הקצב, האיטי, כמו גם על האיסור המחלט לעקוף או להידחף… ובכן, הייתי שונה ברואנדה אבל הרגשתי מאוד שייכת, וכן, מאוד בבית, והקבלה שלי אל המעגלים החברתיים המקומיים השונים הייתה תמיד חמה מאוד ולבבית" מספרת חגית בחיוך.


רואנדה, בדומה לישראל, היא מדינה שצומחת מתוך טראומה היסטורית עמוקה. האם העיסוק המקומי בזיכרון ובהתפייסות בא לידי ביטוי בשירה שלך?
"לחלוטין כן. אגב, בשלב מסוים התחלתי לכתוב בשיתוף עם ידידה רואנדית אישית, בחורה שהקשר עמה הלך והתחזק מאוד עם הזמן – את סיפור הישרדותה האישי: הוריה ואחיה נרצחו ממש לידה בירייה בראש, ובדרך נס היא ואחות אחת צעירה ממנה ניצלו. לפני שנתיים היא הוזמנה להעיד בבית הדין הגבוה לצדק בבלגיה נגד אחד הרוצחים ההוטו שהיא הכירה אישית (שאגב הורשע ונכלא). הייתה לי הזכות ללוות אותה בתהליך. הצעתי לה לכתוב ספר עדות על הטבח מנקודת המבט הפרטית שלה כאישה, כבחורה צעירה, שעברה את כל זוועות טבח העם על כל המשתמע מכך, אלא שאז התרחש בישראל האירוע הטראומטי של השבעה באוקטובר. הטבח בעוטף עזה שיתק אותי. אך לאחר זמן מה חזרתי אל הכתיבה והתחלתי לשלב את טבח השבעה באוקטובר בתיאורים בתוך ספר העדות שכתבתי על רואנדה. במבט האישי שלי, ישראל ורואנדה התערבבו לחלוטין וגיליתי כי הכאב הנפשי, הטראומה והאבל על המתים, הן של הרואנדים, הן שלי הפרטי, הן הישראלי הלאומי – הינם כאבים חסרי תאריך תפוגה, ולנצח יהפכו להיות חלק מתעודת הזהות האישית והחברתית."
ספרי על מעמד הנשים בקיגאלי? האם יש משהו שהחברה הישראלית יכולה ללמוד מהמודל הרואנדי?
"לחלוטין! אחת החוויות הקשות שנחקקו בי עם חזרתי לישראל היא ההדרה הבוטה של הנשים מן המרחב הציבורי בהיבטים שונים ומגוונים של הציבוריות הישראלית. איזו רגרסיה קשה! זאת לעומת המצב ברואנדה בת זמנינו – חברה שהיא פטריארכלית במהותה, אשר מפנה מקום נרחב באג'נדה החברתית תרבותית ציבורית שלה לנשים, כולל בתחומי הצבא והביטחון שנחשבים לגבריים במובהק. הנוכחות הנשית בולטת במיוחד בצמרת הפוליטית: ברואנדה יש רוב מוחלט לנשים בממשלה, למעלה מ-80% הן נשים-שרות המקדמות אג'נדה נשית מובהקת שבראשה קידום הביטחון הנשי במדינה והיא משקפת הצהרה פומבית של הממשל לקדם מדיניות של שוויון מגדרי. הצלחתן של הנשים בתחומים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים נתפסת ברואנדה כאסטרטגיה התורמת לקידומה הלאומי, החברתי והכלכלי של המדינה.
פגשתי נשים רואנדיות רבות בעלות תפקידים בעלי השפעה; עורכות דין שעסקו בטיפול בניצולות אונס בעקבות הטבח, סופרות שמכתיבות דעת קהל ומביעות ביקורת נגד כל דיכוי נשי גם או בעיקר כשהוא מוכתב על ידי סמכות לבנה כמו למשל על ידי חוקרות אירופאיות שמגיעות לרואנדה במסגרת מחקרים אקדמיים של מגדר וספרות נשים אפריקאית, וגם פוליטיקאית, שרות בכירות, ביניהן גם שרת הסייבר שנחשבת לשרה הבכירה ביותר בממשלה. נדמה, כי כמו בכל תחומי הקיום בישראל כיום, יש הרבה דברים שאפשר ללמוד מהמדיניות הרואנדית ביחס למעמד הנשים ולקידומן."


כיצד השפיעה האמנות והצבעוניות הרואנדית על הדימויים בשירייך?
"הצורות המקומיות, הצבעים, האורות והצללים הייחודים לרואנדה נרשמו עמוק בתודעתי והם אכן באים לידי ביטוי בשירים שלי כמו גם בחלומות שחלמתי בתקופה ההיא. בעיקר הצבעוניות הרבה, רב-הגוניות הנהדרת שבאה בקלות, הממו אותי בעצם יכולת-האפשרות להתפרס אל הצדדים ולא להיצמד למרקם אחד או לדפוס אחד קבוע (דכאני). הרצון לשנות את המוכר, להתרחק מן הידוע, ובעיקר להרחיב ולהתנסות במציאות באופנים שלא חשבתי אותם לאפשריים או לברי קיימא בכלל לפני שהגעתי לרואנדה – הולידו בי דימויים ומטאפורות 'ממוקפות' מתוך ניסיון לייצר דבר מה אחר, חדש, ייחודי, משהו שהוא גם וגם ולא רק בינארי זה או ניגודו. על כן המראות הן של יבשת 'ממוקפת'* שלא ניתנת להגדרה אחת אלא מכילה שונות וגם חריגויות."
*ממוקפת – מלשון מקף – תיאור משהו שמחובר או מחולק באמצעות מקף. במקרה הזה, יבשת אפריקה שחווה בעצמה מתח, חיבור וקריעה בין תרבויות, זהויות, שפות והיסטוריות שונות.
ממראות יבשת ממוקפת (הוצאת בטאון שירה)
חגית דבורה אדלר
זכה בפרס קרן רבינוביץ' לספרות לשנת 2026
מִמַּרְאוֹת נוֹף מְחֻבָּר-נִפְרָד
הַנּוֹף הָרוּאַנְדִּי, מְהַמֵּם אוֹתִי בְּיָפְיוֹ.
כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ.
בַּיָּרֹק שֶׁלּוֹ.
בְּנִקְיוֹנוֹ.
בְּרִאשׁוֹנִיּוּתוֹ:
בִּקְתוֹת רוּאַנְדִּיּוֹת מְנַקְּדוֹת נוֹף הֲרָרִי יָרֹק,
אַף הוֹלְכוֹת וּמִתְמַעֲטוֹת, עַל כְּלוֹנְסָאוֹת;
אֲפִלּוּ הֵן שְׁבוּרוֹת, אֲפֹרוֹת כַּשַּׂק, בּוֹצִיּוֹת – כְּבִשְּׁטְעטְעל מִזְרַח-אֵרוֹפֶּאִי, בַּמֵּאָה הַשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה,
מַרְאֶה הַבִּקְתוֹת מְשַׁוֶּה חֵן לְנוֹף הַבַּזֶּלֶת, הַגָּבוֹהַּ.
מִיָּמִין, הַר גָּבוֹהַּ, מִתְנַשֵּׂא, שְׁבִיל עוֹבֵר בּוֹ:
אֲנָשִׁים מְטַפְּסִים בְּמַעֲלֶה, בְּקַלּוּת-בְּמַאֲמָץ.
אַלְפֵי קִילוֹמֶטְרִים צוֹעֲדִים הָאֲנָשִׁים
מַשָּׂאוֹת כְּבֵדִים עַד אֵין קֵץ עַל רֹאשָׁם, עַל גּוּפָם,
עַל כִּתְפֵיהֶם, עַל אוֹפַנֵּיהֶם, עַל יְדֵיהֶם,
כְּבֵדִים מִנְּשֹׁא.
רַגְלַיִם יְחֵפוֹת מְטַפְּסוֹת עַל רָמוֹת גְּבוֹהוֹת,
כּוֹבְשׁוֹת שְׁבִילֵי עָפָר, רַבּוֹת שִׁמּוּשׁ, בְּיַחֲפוּתָן.
בְּהוֹנוֹת מְלֻכְלָכוֹת פְּשׂוּקוֹת, וַעֲנַף רָחָב – בַּיָּד מִשְׁעֶנֶת.
שִׁנַּיִם לְבָנוֹת לוֹעֲסוֹת-גּוֹרְסוֹת קְנֵי סֻכָּר, עָבִים-מְתוּקִים.
בְּבַשְׂרָנוּת, יוֹנְקוֹת שְׂפָתַיִם חֲשׁוּקוֹת, לְשַׁד קָנֶה.
אֲזַי, עִסָּה לְעֻסָּהּ נִתֶּכֶת מְשֻׁחְרֶרֶת יְבֵשָׁה מְרֻסֶּקֶת,
מִן הַפֶּה אֶל הָאֲדָמָה, נִרְקֶקֶת בְּלוּסָה.
רְצוּעַת בַּד כּוֹרֶכֶת יֶלֶד רַךְ עַל גַּב אֵם.
רֹאשׁ יֶלֶד קָט, מִשְׁתַּלְשֵׁל לְאָחוֹר, וּבַאֲלַכְסוֹן:
אֶת פְּסִיעוֹת הָאֵם הוּא מְהַדְהֵד, הַגּוּף הַקָּטָן,
רוֹאֶה אֶת צַוָּארָהּ בִּלְבַד –
לֹא אֶת הַדֶּרֶךְ.

יַלְדֵי הַזֶּבֶל
בְּכָל יוֹם שִׁשִּׁי מוֹצִיא הַשּׁוֹמֵר אֶת פַּחֵי הַזֶּבֶל הַכְּחֻלִּים אֶל הָרְחוֹב.
אוֹ-אָז מְגִיחִים יַלְדֵי הַזֶּבֶל.
בְּבִקְתוֹת הַבֹּץ הַסְּמוּכוֹת הֵם דָּרִים.
שְׁכֵנִים.
בְּתוֹךְ הַחֲצֵרוֹת הַבּוֹצִיּוֹת,
בְּרִבּוּעֵי הַשֶּׁטַח הַמֻּזְנָחִים, הַלֹּא-מְרֻצָּפִים,
בִּינוֹת לַגְּרוּטָאוֹת, שָׁם הֵם זְרוּקִים, בְּיַחַד עִם גִּדּוּלֵי הַתִּירָס, וְתַרְנְגוֹלִים מְקַרְקְרִים,
שֶׁשָּׁם הַוִּילוֹנוֹת מִתְנוֹפְפִים בָּרוּחַ, מְחַזְּרִים עַל הַפְּתָחִים,
וִילָדִים קְטַנִּים נוֹשְׂאִים אֵלַי מַבָּט מְלֻבָּן בְּעֵינַיִם שְׁחֹרוֹת:
"הָאַנְגְּרִי" "הָאַנְגְּרִי", הֵם מְצַיְּצִים.
עוֹד אָשׁוּב וְאֶצְעַד פְּעָמִים רַבּוֹת בַּשְּׁבִיל הַבֹּצִּי הַזֶּה,
וְהַיְּלָדִים יִלְמְדוּ לְהַכִּירֵנִי בִּשְׁמִי,
בְּמִבְטָא צָרְפָתִי:
"דֱּבּוֹרָה! דֱּבּוֹרָה!"
"שׁוֹקוֹלָד, שׁוֹקוֹלָד".
וְאָז אֲנִי אֶקְרָא אֲלֵיהֶם:
"גּוּד-מוֹרְנִינְג!!"
וְאֶלְמַד לְהַכִּיר אוֹתָם בִּשְׁמָם, אֶת יַלְדֵי הַשְּׁכוּנָה הַמְּקוֹנְנִים בְּפַחֵי הַזֶּבֶל שֶׁלִּי.
בְּבָקְרוֹ שֶׁל כָּל שִׁשִּׁי, בְּפַחֵי הַזֶּבֶל הַכְּחֻלִּים, הֵם מְחַטְּטִים:
בִּמְיֻמָּנוּת רַבָּה בִּבְלִי-דַּעַת הֵם מְקַיְּמִים מִצְוָה אֶקוֹלוֹגִית חֲשׁוּבָה:
מְמַחְזְרִים בַּקְבּוּקֵי פְּלַסְטִיק, קֻפְסְאוֹת קַרְטוֹן,
הַכֹּל הוֹלֵךְ, הַכֹּל מַתְאִים, מֵהַכֹּל יַעֲשׂוּ דְּבָר-מָה אַחֵר, הַכֹּל –
מִלְּבַד כֶּסֶף.
מִחְזוּר
לִמְצֹא דְּבָרִים שֶׁנִּזְרְקוּ אֶל הָרְחוֹבוֹת:
בְּאַפְרִיקָה, לְעוֹלָם לֹא תִּמְצָא בָּרְחוֹב סֵפֶר נָטוּשׁ עַל סַפְסָל אוֹ שֻׁלְחָן. עֵץ.
בְּאַפְרִיקָה, זוֹרְקִים חֳמָרִים-אוֹרְגָּנִיִּים. מְשֻׁמָּשִׁים.
מִסִּבָּה כָּלְשֶׁהִי, נָס לֵחָם, מָאַס בָּהֶם מִי, גַּס בָּהֶם, לִבּוֹ,
מִפְּנֵי שֶׁהִתְיַשְּׁנוּ, שֶׁמָּא הִתְיַתְּרוּ, אֶפְשָׁר, הִשְׁתַּבְּרוּ אֲפִלּוּ נִמְאֲסוּ. אֲזַי פֻּנּוּ.
אֶל-הַצַּד.
כָּךְ הָיָה הַדָּבָר עִם שְׁבָרִים שֶׁל כִּסֵּא. עֵץ:
מְצָאתִיו,
מְצֻיָּן,
מָלֵא, וְכָבֵד, וְזָרוּק. כִּסֵּא.
עֵץ.
תֻּקַּן.
כָּךְ קָרָה אֶת חֲמֵשֶׁת מַקְלוֹת בַּמְבּוּק: גְּדוּמִים. זְרוּקִים. בְּקֶרֶן. רְחוֹב.
שְׁתַלְתִּיהֶם. מֵחָדָשׁ. בָּאֲדָמָה.
שִׂיחַ הֵחֵל לְטַפֵּס. נִכְרַךְ עַל יֹבֶשׁ עֲגַלְגְּלוּתָם הָעֵצִית.
וּצְמִיחָה חֲדָשָׁה הֵחֵלָּה
שֶׁל מָה שֶׁנִּרְאָה כִּי
תַּם.
פֵּרוּק
רוּאַנְדָּה, אֶרֶץ יְרֻקָּה מְאוֹד, אַף לֹא יְבֵשָׁה אוֹ חוּמָה בִּכְלָל,
וּבִמְיֻחָד עַכְשָׁו נִתָּךְ, לִפְרָקִים, גֶּשֶׁם עַז בְּיוֹתֵר:
מַיִם גְּדוֹלִים מַעֲלִים צִמְחִיָּה עַזָּה בַּכֹּל,
וְהַיָּרֹק, צוֹבֵעַ עַיִן.
אַךְ, בֵּינוֹת לַיֹּפִי הַזֶּה,
הוֹלֵךְ וְנִכְנָע הַטֶּבַע –
לָעִירוֹנִיּוֹת, לַקִּדְמָה, לַמּוֹדֶרְנִיּוּת,
לַפִּנּוּי
לַהֶרֶס
לַבִּנּוּי
לַסְּלִילָה הַחֲדָשָׁה:
בַּעֲבוֹדַת כַּפַּיִם קָשָׁה,
בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת,
בְּפַטִּישִׁים וּבְמַכּוֹשִׁים – מְפָרְקִים
אֶת בָּתֵּי הָאֶבֶן הַיְּשָׁנִים – מוֹצִיאִים
מִמְּקוֹמָן אֶבֶן אַחַר אֶבֶן – מַפִּילִים
קִיר אַחַר קִיר.
כְּבִישׁ חָדָשׁ הֻנַּח.
הכתבה התפרסמה גם במגזינים 'גבעתיים פלוס' ו-'רמת גן פלוס' מס' 145
שתפו:

בין המלחמה בשטח לתרבות באולפן
הכירו את הצעירים מגבעתיים ומרמת גן – הדור הבא של התקשורת, ורדי שפר ועמרי לזרוב

מוטי אקסמיט יצר פרויקט ספרותי המביא את סיפורן של פרשיות פליליות סוערות בישראל, דרך מסלול חייו של תנ"צ בדימוס אבי נוימן

לאחר כשנה וחצי של עבודות, הושלם פרויקט ההתחדשות המקיף באחד מצירי התנועה המרכזיים בעיר, שכלל שדרוג תשתיות, חידוש המרחב הציבורי והסדרת התנועה

רובע ה"סיטי" של גבעתיים נכנס לישורת האחרונה: הפאזל העירוני הגדול כמעט הושלם, והאזור הופך למרכז עירוני חדשני המשלב מגורים, תעסוקה, פנאי וקהילה

גבעתיים זכתה בציון המושלם: 6 מתוך 6 – בזכות תחבורה ציבורית, מסחר, תרבות, פנאי וספורט הפועלים בשבת

11,165 תלמידות ותלמידים יפתחו את שנת הלימודים תשפ"ז בגבעתיים. גבעתיים היא הרשות היחידה בגוש דן שזכתה בפרס החינוך הארצי של משרד החינוך לשנת תשפ"ו

האירועים המרכזיים בשבוע הקרוב בגבעתיים, ימים ראשון עד שבת

לנדו, שכיהן בשנתיים האחרונות כסגן מנהל בית הספר ולפני כן כחבר בצוות החינוכי, יכהן כמנהל בית הספר במהלך שנת השבתון של דן שגיב

תוכנית ברחוב צביה לובטקין מבקשת להגדיל את מספר הדירות מ-96 ל-240, מחירי הדירות וערכי הקרקע הנמוכים יחסית באזור משפיעים על מודל הכדאיות של הפרויקט

במסגרת הפרויקט בראשל"צ בשכונת רמז הוותיקה ייהרסו ארבעה בניינים במקומם ייבנה פרויקט חדש עם 81 יחידות דיור

עיריית רמת גן יוצאת לראשונה מזה שנים למכירת מגרש בבעלותה במתחם הבורסה. על הקרקע, המשתרעת על כ־800 מ"ר ברחוב היצירה, פועל כיום חניון

החלטת הממונה על פניות דיירים ברשות הממשלתית להתחדשות עירונית עוסקת בפערים בין דירות התמורה בשני בניינים במתחם ברחוב לוי אשכול. נקבע כי הבדל של שתי קומות והיעדר נוף מהווים שינוי שאינו זניח, וכי היה על היזם ליידע את בעלי הדירות באופן ברור ומפורש

האשליה של ידועים בציבור:
רק אחרי 15 שנים ביחד הם גילו שכל אחד מהם חי במציאות אחרת

האם הייתם מסכנים מיליון שקלים רק כדי להימנע משיחה מביכה עם בן או בת הזוג?

הדירה החדשה היא רק חלק מהסיפור: האותיות הקטנות בהסכם עלולות להגביל אתכם במשך שנים, לייקר את העסקה ואף למנוע מכם למכור את הדירה כשתזדקקו לכך

״כשאנו עומדים בפינת רחוב ספיר ברמת גן, על התפר, שבין שטחי אוניברסיטת בר-אילן, שיבא ורמת אפעל, המפגש עם השלט אינו רק פרק בהיסטוריה. הוא שיעור חשוב בתכנון עירוני ובזיכרון מרחבי״

רשת מתוקה הוותיקה, המלווה את החיך הישראלי כבר למעלה מ-30 שנה מציגה את הטרנד הכי לוהט ומסעיר של הקיץ ומביאה לסניפיה את הקרואסונים המרובעים!

תלמידי מרכז המחוננים סחל״ב פיתחו אפליקציות Ai לקניון עזריאלי גבעתיים



"ברואנדה יש רוב מוחלט לנשים בממשלה, למעלה מ-80% הן נשים-שרות המקדמות אג'נדה נשית מובהקת שבראשה קידום הביטחון הנשי במדינה […] הצלחתן של הנשים בתחומים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים נתפסת ברואנדה כאסטרטגיה התורמת לקידומה הלאומי, החברתי והכלכלי של המדינה"

הערבויות, מנגנוני ההגנה, חלוקת ההוצאות וסמכויות נציגות הדיירים הם שיקבעו אם פרויקט ההתחדשות יהפוך להזדמנות גדולה, או לסיכון יקר. כך תדעו מה חייב להופיע בהסכם לפני שחותמים

"קהילה זקוקה לשייכות וגבולות גיאוגרפיים המעצבים את המרחב, אך לא את תושביו. התחדשות אמיתית מתרחשת, כשאנחנו מצליחים להפוך את זירות הבנייה והצפיפות למרחב חי, נושם ומלכד. המרחב צריך לשרת את הציבור ולא להתאים את התושבים לתכנון"

לאחר מסע כתיבה ארוך, מרתק ומשותף, עשרים תלמידי קורס הכתיבה "כאן מגשימים חלומות!" בשכבת ה' מציגים את ספרם החדש והמסקרן שנכתב בהנחיית ד"ר נגה רוזנפרב. הפעם, העלילה עוברת בין יקומים: 'המטאור – שישה בעקבות אחת'

"צוואה היא לא רק מסמך משפטי ואנשים אינם מורישים רק כסף או דירה. הם מורישים גם סיפור, תחושה ומסר אחרון ליקיריהם ואהובי ליבם"

"השירה במקהלה ממלאת את ליבי ומאירה לי את הבוקר" מקהלת נשים גמלאיות של תושבות גבעתיים.

פרידה מיאיר גרבוז – האמן, הסופר, הסאטיריקן והפובליציסט

"הדילמה הכי רגישה של ההתחדשות העירונית היא איך משמרים את ה-Genius Loci (בלטינית: רוח המקום) זהו מושג המתאר את האווירה, האופי הייחודי, והזהות התרבותית או ההיסטורית של מיקום מסוים"

הכול התחיל לפני 18 שנים בלב גבעתיים. חלום קטן של בן שרצה להגשים לאמו, נלי, במה לכישרון הבישול המפואר שלה

עמרי בן ארי בונה את דור העתיד של טניס השולחן בגבעתיים
הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,
עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!
הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,
עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!


