ורדי שפר

בין פסיכולוגיה קלינית למהדורה המרכזית

ורדי שפר (23) מגבעתיים, מוכיחה שבין עריכת מהדורות חדשות לבין טיפול פסיכולוגי קיים חוט מקשר חזק: היכולת לפענח נרטיבים אנושיים. מי שצמחה בתיכון שמעון בן צבי וסיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה בהצטיינות יתרה, שירתה בגלי צה"ל ככתבת תרבות, עורכת ומפקדת קורס העיתונאים של התחנה. כיום, כעורכת משנה במהדורה המרכזית של חדשות 13, היא מביאה לשולחן העריכה שילוב בין דיוק עיתונאי לבין ניתוח מעמיק של התוכן. עבור ורדי, התפקיד העיתונאי הוא הזדמנות לתת למרואיינים כלים לספר את סיפורם האישי בצורה המדויקת ביותר, חוויה שהיא רואה כהכנה אידיאלית להמשך דרכה המקצועית בלימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית.

רגע של שיא: ההישג של השנה

"הדבר שאני הכי גאה בו השנה הוא העבודה ב'שאגת הארי', שהייתה דבר שלא חוויתי כמוהו לפני כן: שעות על גבי שעות של שידורים מתגלגלים, מול ציבור שצמא מצד אחד למידע אמין – ומצד שני, נמצא גם ככה במצב רגיש מול המציאות הכאוטית. כשאת מנהלת שידור כל כך מורכב – מבחינה חדשותית, תפעולית ובעיקר אנושית – את נדרשת לקבל המון החלטות תוך רגע, ולזכור מי בסוף נמצא בקצה. זה היה לא פשוט, אבל אני מאוד מסופקת ממה שעשינו מאחורי הקלעים."

מה שמניע אותי קדימה

"המחשבה על מי שיושבים בסוף היום מול הטלוויזיה, או פותחים את הרדיו, וצורכים את התוכן שהייתי חלק מהיצירה שלו. חשוב לי שהתוכן הזה יהיה בעל ערך עבורם, ועבור היכולת שלהם להבין את המציאות שלנו ולפעול בתוכה. המחשבה הזו דוחפת אותי להיות טובה יותר, מדויקת יותר, במה שאני עושה."

הסיפור שלא יוצא לי מהראש

"בשירות הצבאי ריכזתי את שידורי יום הזיכרון שהיה ממש אחרי שבעה באוקטובר. ככה הכרתי את המשפחה של איתי סעדון ז"ל, מפקד טנק שנפל בעזה בנובמבר 23'. יצרנו ביחד את התכנית 'מסע בין יומנים', שדרך קטעים שכתבו בני המשפחה במשך כמעט ארבע שנים, מספרת על המסלול שעבר בדרך להגשים את החלומות שלו – ועד הנפילה בקרב. הסיטואציה שבה את יושבת עם הורים שרק לפני רגע שכלו את הבן שלהם, ומנסה להרכיב יחד איתם מסמך שהוא אישי כל כך, וכואב כל כך, אבל גם פומבי נורא במקביל – זו סיטואציה כמעט בלתי נתפסת. היא עוד יותר בלתי נתפסת כשאת נזכרת שאת חיילת, בסך הכל בת 21. הקשר הזה עם ההורים של איתי ליווה אותי לאורך כל השירות, וגם כמפקדת היה לי חשוב מאוד שהחיילים שלי יפגשו אותם."

דור חדש, שפה חדשה

"אני חושבת שיש הרבה כוח לגיוון במערכות עיתונאיות. כמו שזה נכון לגבי רקע ומגדר, זה נכון גם לגבי גיל. ככל שיש יותר אנשים ששונים זה מזה מאחורי הקלעים וגם 'על הבמה', קהל הרבה יותר רחב מרגיש שמדברים אליו." 

מבט לעתיד: החלום הבא

"האמת שהחלום זה להיות פסיכולוגית. זה קצת מצחיק, כי הרבה זמן לא ראיתי את הקשר בין זה לבין העבודה העיתונאית, אבל באיזושהי נקודה תפסתי שעם כל השוני – דברים די דומים מניעים אותי בשתי המסגרות. בתור עורכת, אני רוצה לתת לאדם אחר כלים או מסגרת לספר את הסיפור שלו – ואם צריך, אולי גם לעזור לו לשנות את האופן שבו הוא מספר אותו. זה קצת קלישאתי, אבל להיות חלק מהדרך של מישהו אחר כשהוא מוצא את הקול שלו – זו חוויה ייחודית, שבמובן מסוים גם עוזרת לך לנסח את הקול של עצמך."

הלב המקומי: הפינה שלי בעיר

"אחד הדברים הכי כיפים בגבעתיים זה לשבת במצפור או בגן העלייה מול השקיעה, לשיחה עם חברים או עם ספר טוב."