“אני חיה, נושמת וחולמת את העבודה שלי”

דניאל רגילה לראיין אנשים והיה לא קל לשכנע אותה להפוך למרואיינת. אחרי כמה שיחות טלפון הסתבר שאנחנו שכנות, המחסומים הוסרו ומגבלת הסגר אפשרה לנו להיפגש ביום חורף שמשי בבית בגבעתיים. כשנפתחה הדלת עמדה מולי דניאל, תמירה ואלגנטית, ואחרי מספר דקות כבר היינו עסוקות בשיחה קולחת.

דניאל נולדה וגדלה בתל אביב. בת לאביבה ופרופ' אריה רוט ז"ל שהיה מבכירי הקרדיולוגים בישראל ובעולם. ילדת סנדוויץ' לאח אייל ולאחות טל. בעברה הייתה מתעמלת מכשירים ורקדנית בלט. בגיל 14 הצטרפה לענף הקליעה במסגרת מועדון הקליעה של הפועל תל אביב, התחרתה בשלושת מקצועות הירי האולימפי והייתה אלופת ישראל בקליעה במשך 8 שנים, ועד היום מחזיקה בשיאי ישראל שטרם נשברו. לקחה חלק בנבחרת ישראל בקליעה וייצגה את המדינה באליפויות בינלאומיות רבות וזכתה במדליות באליפויות עולם ואירופה. את שירותה הצבאי מילאה בחיל האוויר במעמד של ספורטאית מצטיינת.

 "זו עבודה מרגשת ומסעירה והרפתקנית ואני מאוד אוהבת את זה, האקשן מטורף! אני מכורה לעבודה שלי – אני חיה, נושמת וחולמת אותה. מאוד מחוייבת למשימות שלי, אין אצלי 'שגר ושכח'! והדבר שאני הכי אוהבת בעבודה שלי זה את האנשים"

איזו ילדה היית?

"הייתי ילדה מאוד עצמאית וספורטאית כשרונית, התאמנתי בין 4 ל-8 שעות ביום! ההורים שלי תמיד אמרו: 'יש לנו שני ילדים מצטיינים וילדה אחת אלופה'" מחייכת דניאל "לא הייתי תלמידה מצטיינת אבל בכל מה שבחרתי לעשות, רציתי להיות אלופה. במהלך שנות לימודי בבית הספר הייתי יו"ר ועדת עיתונות, מוניתי ל"ספרנית העל" של בית הספר, חיפשתי דברים שיתנו לי עניין חוץ מהלימודים, ששעממו אותי מאוד. לא הייתי מלכת הכיתה, לא הייתי מהילדות המקובלות ולא פעם הייתי מושא לחרם או ללעג. עד היום כשאני פוגשת בנות מהשכבה שהתעללו בי, תוקף אותי רעד בכל הגוף. כשאומרים לי שבכתבות שלי אני מחבקת אנשים שהם 'אנדרדוג' כאלה שאף אחד לא רואה, זה לגמרי קשור לזה.

מה שהכי מדהים זה, שכל הדברים שהמורים שלי כעסו עלי ושבגללם סילקו אותי מהכיתה, כמו למשל 'את שואלת יותר מדי שאלות' או 'את לא יושבת בשקט', 'את כותבת יותר מדי פתקים' – כל היכולות האלה הפכו אותי למצטיינת בעיסוקים שלי, הדברים האלה בדיוק הם הדברים שבזכותם אני מצליחה כיום.

היום כשאני מלמדת סטודנטים, אני מבקשת מהם לסגור את הלאפטופים ולהקשיב. אני אומרת להם שאני אכתוב את הכל בליבם. תקשורת לא לומדים בסיכומים."

בעברה הייתה כתבת כלכלית וראש הדסק האולימפי בערוץ הספורט. הובילה כפרזנטורית את הקמפיין של 'אתנה' – המועצה הציבורית לקידום נערות ונשים והייתה שליחת הערוץ למשחקים האולימפיים בלונדון 2012. עוד בין היתר, שימשה פרשנית לענייני נשקים במגזין הביטחון 'ישראל דיפנס' והיתה כתבת לעניינים אולימפיים בעיתון מעריב ובאתר  NRG.

לפני כחמש וחצי שנים נישאה לטל אבנרי (43), בעל משרד עורכי דין, בן גבעתיים, שגדל והתחנך בשכונת בורוכוב ולמד בבתי הספר בורוכוב וקלעי.

"טל הוא אהבת חיי. הוא החבר הכי טוב שלי, השותף שלי, ואיש הסוד שלי. הוא היחיד שלא ניסה לשנות אותי או לקחת ממני את העצמאות שלי. הוא הכי תומך בי והוא הולך איתי יד ביד. שום הצלחה שלי לא תתפס בעיניו כ'וואו' ושום כשלון שלי לא יראה לו התרסקות."

"יש לי לו"ז מטורף. אני עובדת 24/7 ככתבת וכעורכת חדשות. אני בעצם ממלאה תפקיד של כמה אנשים. אני כל הזמן עובדת! רודפת אחרי החדשות והן רודפות אחרי…"

"מי מהווה השראה עבורך, מי הוא המודל לחיקוי שלך?

"אין לי מודל השראה נשי, אם זו השאלה. בכל פעם שאני מדברת עם אשה שאני מחבבת אני לוקחת ממנה משהו, אני שואבת ממנה איזשהו רעיון ומכל הדברים האלה אני מרכיבה לעצמי את הפאזל.

מודל ההשראה שלי היה אבא שלי ז"ל שניהל את היחידה לטיפול נמרץ לב בבית החולים איכילוב במשך 32 שנה – הוא היה מנהל היחידה לטיפול נמרץ הכי צעיר בארץ.

אני מעריצה אותו מפני שהוא עלה לארץ מרומניה בגיל שנה, גדל בבית של ניצולי שואה בשכונת עוני בקרית ים, היה תלמיד שעשה בלאגן אבל הוא ידע שהוא רוצה להיות רופא ובעשר האצבעות שלו, כולל לימודים באיטליה בשפה האיטלקית שבכלל לא ידע, ולמד תוך כדי תנועה, הוא הפך להיות מהקרדיולוגים המובילים בעולם. הוא היה רופא מיוחד ומשמעותי ובזכותו ניצלו חייהם של אינספור בני אדם. אני גדלתי בבית עם אבא ישר כמו סרגל ובעל מוסר העבודה הכי גדול שראיתי בחיי. הוא היה מתעורר ב-5:00 בבוקר ומסיים לעבוד בשעה 23:00 בלילה במקרה הטוב וזה עוד בלי לחשב את כל הצפצופים של הביפר שלו שהייתי שומעת בלילות וההקפצות שלו לבית החולים. הילדות שלי עברה עלי עם אבא רופא טיפול נמרץ שתמיד זמין למטופלים שלו, בכל שעה ובכל מקום ושהעבודה שלו היא להציל חיי אנשים" אומרת דניאל בהתרגשות והעיניים הכחולות שלה נוצצות.

"לצערי, אבא שלי חלה ונפטר 5 שבועות לפני החתונה שלנו. לפני פטירתו הוא אמר לי 'דיני, אני מצטער שלא אהיה בחתונה שלך ואת חייבת לסלוח לי. יש לך את טל – תמשיכי עם הפנים קדימה'! היה לי מאוד קשה אבל קיבלתי את הבקשה שלו כפקודה. מאז, בכל פעם שיש לי קושי, אני נזכרת בו ואני יודעת שהוא היה כועס אם הייתי נשברת. כשיש קשיים, זה מה שמעודד אותי. אני מרימה את עצמי ושועטת קדימה."

בסוף שנת 2012 הצטרפה לעיתון 'ישראל היום'. מאז, היא משמשת ככתבת ועורכת בכירה בעיתון, כתבת לענייני מפלגות ומסקרת את אזור גוש דן ומגישה את שידורי אולפן 'אתר ישראל היום'.  בנוסף לכך היא פאנליסטית בתוכנית 'העולם הבוקר' של רשת 13 בהנחיית אברי גלעד וטלי מץ, שם המצלמה אוהבת אותה והיא מאזנת בדיווחים את הרגישויות העצומות של הפוליטיקה הישראלית בין סיקור מפלגות ימין למפלגות מרכז שמאל. היא מרצה לתקשורת ופרשנית ספורט אולימפי. כמו כן, היא נמנית בצוות המומחים של The MirYam Institute, הפורום הבינלאומי לדיון על ישראל. במערכת הבחירות לכנסת ה-24 היא שוב מעלה הילוך במירוץ ככתבת לענייני מפלגות שמסקרת את מפלגות המרכז-שמאל.

אז למה בעצם את חיה בלוח זמנים כזה מטורף ולא מוותרת על אחד העיסוקים?

"כעיתונאית, יש לי צלחת פירות" מסבירה לי דניאל ועוברת לדימוי מקורי בהחלט.

"עיתון 'ישראל היום' הוא האבטיח – הפרי הכי גדול שלי בצלחת הזו, הכי משמעותי, הכי חשוב, הכי אהוב. זו העבודה שאליה אני הכי מחוייבת גם ככתבת וגם כעורכת. להיות מולטיטסקינג זה מבחינתי סופר חשוב ואני משקיעה את כל כולי כדי להצטיין בזה. אני עובדת בעיתון הנקרא בישראל כבר שמונה שנים כי הם בעצם פיצחו איתי את השיטה. בועז ביסמוט העורך הראשי וגם הסגן שלו אריאל שמידברג נותנים לי עצמאות ומאפשרים לי לעוף ואלה שני דברים שהם מאוד משמעותיים בעיני. כשאני רואה מישהו קורא את העיתון, קורא את הכתבה שאני כתבתי, את הכותרת שאני ניסחתי, זה מרגש אותי מאוד. פרי נוסף בצלחת שלי הם הענבים – שאלה ההופעות שלי בפאנל "העולם הבוקר" ברשת 13 על תקן עיתונאית ואשת חדשות פעמיים בשבוע בשעה 6:25 ואני מתה על זה. עוד פרי הוא הקלמנטינות – אלה ההרצאות שלי. כשאני עולה לדיווחים ופרשנויות ברדיו – אלה התמרים. אני שותפה כעת בספר מיוחד במינו שעתיד לראות אור בקרוב – אלה התותים וכן הלאה. אני לא לוקחת על עצמי כל הצעת עבודה אבל אם אני מזהה משהו שמרגש אותי ומפתח אותי מקצועית אני מסתערת עליו."

בחירות 2019, מדווחת ממטה "כחול לבן", צילום: משה בן שמחון

את אוהבת את העיסוק בפוליטיקה, את סיקור הבחירות, את הלחץ?

" זו עבודה מרגשת ומסעירה והרפתקנית ואני מאוד אוהבת את זה, האקשן מטורף! אני מכורה לעבודה שלי – אני חיה, נושמת וחולמת אותה. מאוד מחוייבת למשימות שלי, אין אצלי 'שגר ושכח'! והדבר שאני הכי אוהבת בעבודה שלי זה את האנשים. אני יכולה באותו יום לפגוש שר בכיר בממשלה ואנשים שאיבדו את הבית שלהם בגלל הקורונה, אני יכולה להיות בבוקר בכנסת לבושה בחליפה מחוייטת ובערב לחטוף דחיפות וקללות בהפגנה.

יש לי את הזכות לפגוש את כל האוכלוסייה הישראלית על כל גווניה ולומדת מכל אחד. אנשים הם הדבר הכי מרתק בעולם, אני אוהבת אנשים ואני אוהבת לפרגן. ח"כ יאיר לפיד פעם אמר לי 'את הבן אדם היחידי שיכול לכתוב עלי דברים רעים בבוקר ואני אחבק אותו במסיבת עיתונאים בערב'.

במסגרת פגישות רקע שאני מקיימת אני נחשפת לסודות הכי כמוסים ואישיים של אנשים ואני לעולם לא אשתמש בזה נגדם, יש לי נאמנות מטורפת לאנשים ויש לי מילה מטורפת לסודות אישיים. אני עיתונאית מזן אחר. דווקא בגלל הכוח שיש לי בידיים, עשיתי לא פעם דברים ששינו את החיים עבור אנשים מסויימים ותיקנתי עוולות."

 "במסגרת פגישות רקע שאני מקיימת אני נחשפת לסודות הכי כמוסים ואישיים של אנשים ואני לעולם לא אשתמש בזה נגדם, יש לי נאמנות מטורפת לאנשים ויש לי מילה מטורפת לסודות אישיים"

איזו אמא את, איך את מתמרנת? 

"תמיד חושבים שבגלל שאני טוטאלית בעבודה שלי, אני אהיה כך גם כאמא. אני לא בוועדים ולא קוראת את כל מיליון ההודעות בקבוצות הווטאסאפ, יש לי חברות שמסכמות לי את השורות התחתונות ואני תמיד צוחקת איתן: 'תעבירו לי רק כותרות'. עברנו לגור בגבעתיים בתקופת הקורונה ואנחנו נעזרים המון באמא של טל, נירית, שגרה קרוב, היא תמיד זמינה בחיוך ותומכת בנו בכל דבר. הקשר העמוק בנינו שובר כל סטיגמה של חמות וכלה, היא אישה מדהימה.

לכל אמא קרייריסטית יש תיק של יסורי מצפון שהיא נושאת איתה אבל אני מאמינה שאם הבנות שלי רואות בבית אישה עצמאית ומשקיענית ואמא שמחבקת ומעניקה חום ואהבה הן תגדלנה להיות נשים כאלה."

איפה את כותבת, היכן את מוצאת את המוזה שלך?

"כשאני צריכה לכתוב כתבות שאינן מדווחות בלייב מהשטח עצמו, אני לא נכנסת לחדר העבודה בבית אלא יורדת למטה לספסל ליד הבית. בגלל שכל היום שלי סוער אני צריכה את השקט הזה וכאן, בגבעתיים מצאתי אותו.

עברנו לגור כאן בגלל המיקום המרכזי של העיר ונוחיות והעצמאות שזה מאפשר לנו ולילדים. לא צריך הסעות, הכל במרחק הליכה של כמה דקות וחוץ מזה שתמיד חלמתי לגור ליד 'זארה'"מוסיפה דניאל בהומור.

"כשאני צריכה לכתוב כתבות שאינן מדווחות בלייב מהשטח עצמו, אני לא נכנסת לחדר העבודה בבית אלא יורדת למטה לספסל ליד הבית. בגלל שכל היום שלי סוער אני צריכה את השקט הזה וכאן, בגבעתיים מצאתי אותו"

ספרי על רגע של אושר באמהות מהשבוע האחרון

"יש לי המון רגעים כאלה עם הבנות שלנו. כל רגע שאני נמצאת איתן והן נותנות לי את האהבה שלהן, רגעים של אושר שמרגשים אותי במקומות הכי עמוקים שיש ועושים לי טוב. במקצוע שלי, אני נמצאת בעולם מאוד אינטרסנטי ומאוד סכינאי והן יודעות לתקן לי אותו במבט שלהן, בחיוך, בשאלות שלהן, בחיבוק הענק הזה שהן הנותנות לי. בזמן שכל כך הרבה אנשים צריכים ממני דברים, הדבר היחידי שהן צריכות ממני זה חום ואהבה שיש לי לתת להן בכמויות וכל רגע כזה הוא ענק בעיני. שום דבר שעשיתי או שאני אעשה בחיים המקצועיים שלי לא ישתווה לזה שהבת שלי בת השנתיים וחצי שמה לי בחיבה את כפות הידיים הקטנות שלה על הפנים שלי ואומרת לי 'אמא את מהממת'. זו אהבה ללא תנאי."

מה את הכי אוהבת לעשות כשיש לך זמן פנוי?

"יש לי לו"ז מטורף. אני עובדת 24/7 ככתבת וכעורכת חדשות. אני בעצם ממלאה תפקיד של כמה אנשים. אני כל הזמן עובדת! רודפת אחרי החדשות והן רודפות אחרי…

וכשיש לי זמן, אני קוראת עיתונים. אני אוגרת מוספי סוף שבוע שלא הספקתי לקרוא, וקוראת אותם. חשוב לי מאוד גם להתאמן ואני מכורה לספורט – פעם הייתי חזק בטריאתלון, היום אני בעיקר עושה אימוני כוח וגמישות עם מאמנת בזום"

מה עם איזו סידרה בנטפליקס?

"רק בקורונה התחלתי קצת לראות סדרות אבל אם יש לי אפשרות לבחור בין צפיה בטלוויזיה לבין שינה, אני מעדיפה לישון. אני מתנהלת לצערי על מעט מאוד שעות שינה, קשה לתפקד ככה. הדבר שהכי חסר לי בחיים זה זמן. החלום שלי שיהיה לי זמן. לאכול בנחת, להתקלח בנחת… לעשות ספורט"

איפה את רואה את עצמך בעוד כחמש שנים?

"זה לא סוד שיש כל הזמן הצעות מפתות. אני מאוד אוהבת את כל מה שאני עושה בישראל היום, שמודל הנתינה של בעליו ד"ר מרים ושלדון אדלסון הוא מודל חיקוי, אני עובדת עם אנשים כישרוניים ונפלאים ותמיד מחפשת להשפיע בדרכי. אם היית שואלת אותי לפני חמש שנים הייתי עונה לך בביטחון שרת הספורט. היום אני כבר לא בטוחה אבל גם לא שוללת. החיים דינאמיים."

»» »» »» »» »» »» »»

הכתבה פורסמה במגזין 76

למעבר למגזינים:

ל‘גבעתיים פלוס’, הקליקו כאן

ל‘רמת גן פלוס’, הקליקו כאן