עבור מי שעוקב אחר התנהלותן של הוועדות המקומיות במחוז דן בשנים האחרונות, הערר של עיריית תל אביב נגד השמאי המכריע בפרויקט המלך ג'ורג' לא היה הפתעה. המרדף אחר הכנסות מהיטלי השבחה הפך כבר מזמן לטקטיקה קבועה של רשויות מקומיות, שמנסות לצמצם בכל מחיר את הפטורים שמעניקה תמ"א 38.

במרכז העניין עומד פרויק ברחוב המלך ג'ורג' פינת זמנהוף בתל אביב. היזמים ביקשו לחזק את המבנה, להוסיף קומות, אך בחרו משיקוליהם שלא לממש את הזכות להרחבת הדירות הקיימות ב-25 מ"ר. בעיריית תל אביב זיהו מיד "פרצה" חוקית לכאורה, וביקשו לתרגם את הוויתור הזה לחיובי היטלי השבחה שמנים על שטחים אחרים בפרויקט.

ההיגיון של העירייה היה מעוות מיסודו: לא בניתם את מלוא ההרחבות לדירות הישנות? תשלמו מס על הקומות החדשות. מדובר בגישה שמייצרת ענישה כלכלית ליזמים שבוחרים בתכנון מאוזן או יעיל יותר, ופוגעת ישירות בכדאיות הכלכלית של פרויקטים בלב אזורי הביקוש.

החלטתו של יו"ר ועדת הערר, עו"ד אייל אילוז, לקבל את גישת "ההיתר הרעיוני", היא חשובהנ ומשמעותית. הקביעה לפיה הפטור מהיטל השבחה יחושב לפי פוטנציאל הזכויות המלא של התמ"א, ולא רק לפי מה ששורטט בפועל על הגרמושקה, מחזירה את השפיות למערכת.

ועדת הערר הבהירה לעיריית תל אביב, ולשאר הרשויות במחוז שמביטות עליה בעניין, שהטבות המס של תמ"א 38 הן כלי לעידוד חיזוק מבנים, ולא מגרש משחקים חשבונאי שנועד למקסם את הכנסות הרשות. היתר רעיוני הוא אולי מושג תיאורטי, אבל ההשפעה שלו על השטח תהיה מעשית מאוד: היא תמנע סחטנות שלטונית ותעניק ודאות כלכלית קריטית לשוק הנדל"ן המקומי בתקופה שבה הוא זקוק לה יותר מכל.

במחוז תל אביב קיימות שבע ועדות ערר מחוזיות, המטפלות בעררים בנושאי תכנון ובניה לפי סעיף 12א' ובנושאי פיצויים והיטלי השבחה לפי סעיף 12ו', לחוק התכנון והבניה