את זוכרת את הרגע שבו החלטת להפוך את התשוקה הזו לסטודיו פתוח לאחרים? מה היה הפסיפס הראשון שיצרת?

"לפני כעשרים שנה, מי שהייתה אז מורתי, שרית פילץ ז״ל, סגרה את הסטודיו שלה ברמת השרון. כשבאתי לרכוש ממנה חומרים, היא שאלה למה אני לא פותחת סטודיו משלי. עניתי, כשאהיה גדולה. היא חייכה ואמרה, את כבר גדולה, תפתחי, אני אעזור לך. וכך היה.

בחצר הבית שלי בגבעתיים הבנתי שהתשוקה לפסיפס כבר לא יכולה להישאר פרטית. זה לא היה רגע דרמטי אחד, אלא הצטברות של בקשות, סקרנות של אנשים סביבי, והבנה שיש כאן ידע וחוויה שראוי לחלוק.

הפסיפס הראשון שיצרתי בסטודיו של שרית היה שולחן עם דימוי של דג, על פי חיתוך עץ אצטקי. אני שומרת אותו עד היום בסטודיו. כל מה שלמדתי לאורך החיים, תולדות האמנות, אוצרות, עיצוב גרפי, ציור ופיסול, כל הכלים שרכשתי, התנקזו לעולם הפסיפס. שם נדבקתי בחיידק. זה היה עבורי גילוי, גילוי של שפה."

מה היה ב'שפה' של הפסיפס שגרם לך להרגיש שזה הכלי המדויק ביותר עבורך?

"עבודת הפסיפס נוגעת בי במקום ראשוני ועמוק. היא מפרקת חומר ובונה אותו מחדש, בקצב איטי ומדויק. יש באמנות הזו משהו תרפויטי, כמעט מדיטטיבי, יוצרים שלם מתוך שבר, ויוצקים בו משמעות. הרגשתי שזה הכלי המדויק ביותר עבורי, גם כאמנית וגם כאדם."

גם פסיפס אנושי

לצד שותפתה לדרך, אסיה, מובילה עדנה סטודיו שהוא הרבה מעבר למקום עבודה. הן חוקרות טכניקות קדומות לצד שיטות חדשות, מארחות מאסטרים מהעולם ומתרגמות רעיונות לעולם עשיר של חומר וצורה. עבורן, הקאטר והאבן הם כלי ביטוי בדיוק כמו המכחול עבור הצייר.

הפסיפס בסטודיו אינו רק חומרי; הוא אנושי. נשים מגיעות לגבעתיים מכל קצוות הארץ – מהצפון ועד הדרום הרחוק – כדי ליצור יחד. בתוך חלל הסטודיו נמחקים הפערים: אין ימין ושמאל, חילוני או דתי, צעיר או מבוגר. נוצרת שם קהילה שחוקרת, משתפת חוויות ומוצאת רגעים של חברותא וריפוי.

"כשמישהי מתלבטת מול היצירה, אנחנו מציעות לה להתרחק ולהביט עליה מרחוק. בצעד לאחור נפרשת מול העיניים פרספקטיבה חדשה, והיופי מתגלה", הן מסבירות. התובנה הזו נכונה לפסיפס, אך גם לחיים עצמם – הצורך להתרחק מעט כדי לראות את התמונה הגדולה, את מה שכבר נוצר ואת היופי שישנו.