פלמנקו בלב העיר

תור הזהב של מיכל ברט

מאת: נעמי לבנון-קשת

בימים אלה עולה מופע שלה, 'משל המערה', בתיאטרון חיפה. מדובר במופע פלמנקו מודרני ולמי שתוהה אם יש דבר כזה, שהרי הפלמנקו מעוגן במסורת הספרדית ושורשיו עמוקים, הרי שלמיכל ברט, (35) רקדנית פלמנקו בינלאומית, יש תשובה והסבר: "מדובר ביצירה מודרנית מקורית, עם נגנים חיים על הבמה ובשילוב קטעי מוסיקה מודרנית בצד קולות וצלילים שונים כמו קטעים מנאום צ'רצ'יל. גם הלבוש שונה מזה המסורתי. אני והרקדניות רוקדות בתלבושות מקוריות העושות שימוש בבדים שקופים, בג'ינס ועוד. אני חוקרת שפה תנועתית ומחפשת את זו שלי בתוך הפלמנקו, בתוספת אמירה גופנית משלי ואמירה חברתית".

היא מתגוררת, עם בעלה תומר וינר ובתה בת השנה וחצי, נגה, בלב גבעתיים, פועלת ויוצרת בסטודיו שלה בשכונת מונטיפיורי, ומגיחה להופעות ברחבי הארץ ובפסטיבלים בעולם.

צילום: ארז קאשי

"אני חוקרת שפה תנועתית ומחפשת את זו שלי בתוך הפלמנקו, בתוספת אמירה גופנית משלי ואמירה חברתית"

בית מוסיקלי מלא צלילים

מיכל נולדה בחיפה, בשכונת רמות רמז, בבית מוסיקלי מלא צלילים. בת בכורה מארבעה ילדים. אמא ארכיטקטית, פורטת על פסנתר ואבא עובד רפא"ל ומנגן בכלים שונים. כל הילדים למדו לנגן בכלים שונים, אם כי רק אחותה השנייה, הדר, מנגנת בכינור ואקורדיאון, היא כיום חלק בהרכב כלייזמרים ובמקביל עושה דוקטורט בטכניון בהנדסת חומרים.

צילום: דגנית ארטמן

"כמו כל הילדות גם אני התחלתי לרקוד בלט ומחול יצירתי בגיל 5. המורה שלי פיתחה בי את ההקשבה למוסיקה ואת האהבה לתנועה וזה בהחלט גרם לי לאהוב מחול כי כילדה, וגם בהמשך, בחטיבה, ספגתי הרבה ביקורת, שבקלות יכלה לגמור לי את כל המוטיבציה ואת הביטחון העצמי. כנראה שאהבתי את זה מספיק על מנת להישאר" – משחזרת מיכל את צעדיה בדרכה לעולם המחול המקצועי והתובעני של הפלמנקו – "מאוחר יותר התחלתי לרקוד גם מחול מודרני וכאן מצאתי את מקומי, כשהוספתי לזה, בגיל העשרה, גם היפ-הופ, שהיה חדש לי".

בגיל 16 הוזמנה למופע של חברה, בבית ספר למחול בעיר הולדתה, ושם, לראשונה בחייה ראתה פלמנקו, וכדבריה: "נדבקתי לכסא"! היא נשבתה בקסם המחול הספרדי המסורתי ובשובה הודיעה בבית שממחר: גם  פלמנקו, וזה מה שהיה. עד סוף התיכון רקדה בכל הסגנונות כשבהדרגה הפלמנקו כובש לו מקום בטוח בצמרת סולם העדיפויות שלה.

מקום ראשון בתחרות הפלמנקו

כחניכה נאמנה של תנועת 'הנוער העובד והלומד', יצאה, בתום התיכון, לשנת שירות עם חבריה ל'גרעין', התגוררה ליד הוד השרון ואחת לשבוע הקפידה לנסוע לחיפה לשעורי פלמנקו. בזמן השירות הצבאי כלוחמת קרקל בדרום הארץ ויתרה על המחול לשנתיים.

ב-2003 היא החלה ללמוד באוניברסיטת חיפה, חינוך מיוחד ושנה לאחר מכן עברה לאוניברסיטת תל אביב, כאן התמקדה בחינוך מיוחד ללקויי שמיעה – תחום שמשך אותה מאד. במקביל ללימודים רקדה פלמנקו בסטודיו של מיכל נתן, ומהר מאד השתלבה בלהקתה. המעבר לעיר הגדולה נעשה כבר עם החבר דאז והבעל היום, תומר וינר, שלמד אז שפות וביולוגיה.

שנה לאחר מכן, בטרם סיימה את לימודיה, קמה מיכל ונסעה לסביליה, ספרד – כדי לרקוד. "תומר נסע איתי ובמשך שנה רקדתי המון וטיילנו המון. כשחזרנו, אחרי שנה, המשכתי לרקוד אצל מיכל נתן וכבר לימדתי אצלה, סיימתי את לימודי באוניברסיטה וניגשתי, בפעם הראשונה, לתחרות פלמנקו מטעם 'קרן עדי', שהקימו הוריה של עדי אגמון, רקדנית פלמנקו שנפטרה ממחלה" – מספרת מיכל – "זכיתי במקום הראשון".

"… למדריד מתנקזים רקדנים מכל רחבי ספרד ומכל רחבי העולם וזו תחרות איומה. לחיות בקלחת רותחת אינסופית… ומנגד: זה הרי החלום!"

פסגת החלומות

בתחילת 2008, כשהיא בת 26, נסעה למדריד לעבוד בשגרירות ספרד. "היה לי קשה. עיר חדשה, מקום עבודה חדש, שפה חדשה. גם איתור מקום מגורים מתאים לא היה דבר קל" – היא משחזרת – "לבסוף מצאתי דירה וכל יום אחרי העבודה התחלתי לרקוד. לפחות 3 שעות בכל יום, וכשהיה לי קצת יותר כסף ויכולתי להרשות לעצמי – רקדתי יותר שעות. זה היה כל עולמי."

ב-2010 תומר הצטרף אליה למדריד. "וזה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי"- היא מחייכת. ושנתיים לאחר מכן חזרו שניהם לארץ ונישאו.

"בארבע שנותי במדריד התקדמתי מאד והגעתי לרמה גבוהה ולהישג נדיר עבור זר: להופעות! עבדתי שם עם להקה, עם הרכבים שונים, והופעתי איתם בפסטיבלים, ואפילו היו לי הופעות סולו. זה דבר מאד לא פשוט לזרים, וזו פסגת החלומות שלי כמו של כל רקדן פלמנקו. השנים שם היו אינטנסיביות, גם נפשית, גם גופנית וגם מקצועית. שם, במדריד, נבניתי כרקדנית מקצועית. זה מה שאני חיה ונושמת. אבל כל הזמן, באחורי הראש, ניקרה המחשבה: 'מה עושים עם זה'? צריך להבין ששם, בספרד, יש מאבק יומיומי מר ואכזרי – על מעמדך. זה עולם של תככים קשים. הוליווד. מרקחה אמיתית, כי למדריד מתנקזים רקדנים מכל רחבי ספרד ומכל רחבי העולם וזו תחרות איומה. לחיות בקלחת רותחת אינסופית זה דבר שגובה מחיר כבד. ומנגד: זה הרי החלום!"- מספרת מיכל – " ולמרות כל זאת החלטנו, תומר ואני, שחוזרים לארץ עם כל הקשיים שיש בישראל – אין כמו בארץ. זה הבית. ההחלטה לחזור הייתה ההבנה והקבלה שזה העיסוק שלי  אבל אני יכולה לעשותו לבד ובטוב – ולא שם, בספרד".

צילום: שירוז

'משל המערה' ו-'קומאסי בלו'

מיכל פתחה סטודיו קטן, מרחב משלה בשכונת פלורנטין, אותו שיפצו השניים במו ידיהם והתקינו ריצפת עץ. היא התחילה עם 25 תלמידות. בהדרגה גדל מספר התלמידים וכיום יש גם 3 גברים. בסטודיו שלה שילבה שעורי שירה, שעורי גיטרה ושעורי קחון – מעין ארגז הקשה המהווה אביזר חשוב במופעי פלמנקו.

"כדי לרקוד פלמנקו חייבים להכיר את מוסיקת ושירת הפלמנקו, להבין אותה היטב, לעומק, כולל סוגי המקצבים הקיימים בה. רק אז אפשר ולהתחיל לרקוד, וכשמבינים ממש לעומק את הניואנסים – אפשר להתחיל לעשות את האילתורים המתבקשים. כל זה חסר לי מאד כשהגעתי לספרד לכן היה לי חשוב שהתלמידים שלי יקבלו זאת" – מסבירה מיכל, שכיום כבר פעולות בסטודיו שלה, הרבה קבוצות, וניתנים שעורים בכל הרמות ולכל הגילים.

ב-2016 נולדה הבת נגה. מיכל מעידה על עצמה שרקדה על לחודש השמיני "וזה עשה לי מאד טוב" – היא אומרת. חודשיים לאחר הלידה הופיעה, במסגרת אופרה, ביחד עם התזמורת הסימפונית חיפה.

מאז שחזרו לארץ העלתה מיכל ברט 5 יצירות מקור, מהן 2 עם 6 רקדניות ו-4 מוסיקאים, בהם חוזה קארו מסביליה, גיטריסט ספרדי שכתב את המוסיקה המקורית. ההפקות הגדולות הן: 'משל המערה' ו-'קומאסי בלו' (שם של הרכב כימי). הפקה עם וידיאו-ארט. המופעים שלה הועלו במסגרות שונות בהם פסטיבל 'תל אביב דאנס', פסטיבל 'מחול לוהט' וכאמור, עכשיו גם בתיאטרון חיפה. מבין 3 ההפקות האחרות, הקטנות יותר, אחת היא מופע סולו שלה ושתי האחרות הן עם 3 רקדניות, וכמובן: תמיד עם נגנים חיים, שעליהם אינה מוותרת. "המופעים הקטנים יותר הם בעיקר ספרדים-אותנטיים ופחות קונספטואליים, כמו שני המופעים הגדולים, ואיתם אני מופיעה במקומות יותר אינטימיים כמו מרכז עינב ותיאטרון הסימטא" – אומרת מיכל, שבנוסף לכל עיסוקיה היא גם האמרגנית שלה עצמה והיא זו הדואגת, יוזמת ושוכרת את האולמות למופעים העצמאיים הקטנים. זאת לצד הופעות בפסטיבלים בכל העולם, בעיקר עם 2 המופעים הגדולים – "אני מפרסמת בפייסבוק ואיפה שרק אפשר – רצוי בחינם, כי אין לנו כסף. אבל פה נמצאת הנשמה שלי".

לא מכבר צילמה ושלחה סרט של המופע שלה לתחרות וידיאו-דאנס בפינלנד. הסרט התקבל, אם כי לא זכו בו, אבל בהמשך הוקרן בפסטיבל באמסטרדם וכל חשיפה כזו חשובה לה כאוויר לנשימה.

"למרות עיסוקינו הרבים אני ובעלי נהנים מאד מהחיים בגבעתיים, בעיקר שיוצאים עם הבת לגינת המשחקים… אנחנו שומעים ציפורים ויש לנו הרבה ירוק בשכונה…"

שומעים ציפורים…

המחול והיצירה ממלאים את יומה ותומר עובד כמורה לספרות וכותב מאמרים. כבר הספיק להוציא ספר סיפורים קצרים ועכשיו רומן בדרך. בכל בקר מיכל מביאה את בתה לגן וממהרת לסטודיו שלה בו היא מלמדת, בונה מערכי שעור ויוצרת מופעים. לרוב היא גם זו שאוספת את נגה הקטנה, ב-3.30 אחר הצהריים והשתיים הולכות הביתה, לדירה שקנו בגבעתיים. "אני בהחלט רוצה עוד ילדים אבל יודעת שזה דבר שמשנה סדרי עדיפויות ומצריך תכנון" – היא אומרת – "בינתיים אני עסוקה מאד בעבודתי. למרות עיסוקינו הרבים אני ובעלי נהנים מאד מהחיים בגבעתיים, בעיקר שיוצאים עם הבת לגינת המשחקים. יש לידינו, במרחק הליכה קצרה, פאבים וברים אבל בשעות הערב שינו כבר עייפים מידי מכדי לבלות. מבחינתנו גבעתיים היא עיר נעימה מאד למגורים ולגידול ילדים. אנחנו שומעים ציפורים ויש לנו הרבה ירוק בשכונה – אלה דברים שחשובים לנו".

======================