לזכרה של ראומה ויצמן לבית שוורץ

לא בכל יום נפטרת דמות, שהחזיקה בעדינות ובנחישות את חוטי הזהות הישראלית שלנו. בכתיבת הטור הזה, בעיצומם של ימי שואה ותקומה, רגע לפני שישראל מתעטפת בכחול-לבן, התבשרנו על מותה של ראומה ויצמן, בגיל 99. ראומה, רעייתו של עזר ויצמן, הנשיא השביעי של מדינת ישראל, אישה שהשפיעה בנועם ולאו דווקא בכותרות, הלכה לעולמה והשאירה שובל של חום, ערכים וסיפורים קטנים שהפכו לגדולים.

בצהרי שישי, האזנתי לתכנית שהוקלטה ליום הולדתה התשעים ושודרה בגל"צ. היא דיברה בפשטות, בשקט, על משימת חייה למען ילדים רבים, עוד הרבה לפני שהפכה לדמות ציבורית יחד עם ילדיה מהבית שם. רק בת 20, בוגרת סמינר הקיבוצים, נשלחה ע"י הסוכנות היהודית לנהל את בית הילדים בבלנקנזה – פרבר של המבורג, גרמניה. כמעט שנה, לאחר תום המלחמה, הגיעו לשם ילדים ניצולי שואה, חלקם יתומים, אחרים אבודים, שברירי גוף ונפש. ראומה הייתה שם בשבילם – לא כעובדת סוציאלית, לא כיועצת – אלא כאם, כמנהלת, כבת גילם כמעט – ובעיקר, כאישה, שידעה לבנות בית. לא מבטון, אלא מחיבוק. לא מגגות, אלא מתקרות של אמון.

בדרך כלל, הטור שלי עוסק בנדל"ן, בהתחדשות עירונית, ובמקומות שהותירו בי חותם. והפעם – המקום הוא אחר. בית ילדים רחוק, שנבנה ברוח ולא בטון – בית הילדים בבלנקנזה. מרחב ציבורי לא עירוני, אלא אנושי. מרחב זמני של ריפוי. במילים אחרות, התחדשות קיומית במקום, שהמוות שלט בו רק זמן קצר קודם לכן.

בית הילדים בבלנקנזה מוזכר גם בספר 'דובדבנים על האלבה'. שם קיבלו הילדים ביגוד, מזון, חינוך, ובעיקר תחושת שייכות. ראומה הייתה חלק מהצוות, שהניח את היסודות למה שהיום אנחנו מכנים 'תקומה' ובמילותיה: "ממרחק הזמן הבנתי את המילה השגורה – חמלה". בסיום לימודיה בסמינר הקיבוצים, היא סיפרה על נשק סודי, שהעניקו לה בתום הלימודים, חליל, שבאמצעותו היא הגיעה ללבבותיהם.

ביום העצמאות הקרוב, נניף דגלים ונאמר את המילים המוכרות על חירות וריבונות, אבל אולי נקדיש רגע גם לדמויות, שהניחו את הלבנים הראשונות של הבית המשותף שלנו. אלו אשר בנו בתים בלי תכניות בניין, אלא מתוך תחושת שליחות וראיית הזולת.

מוקדש לזכרה של ראומה וייצמן לבית שוורץ ע"ה, תודה על בית קטן, לב גדול, ושהפכת אמא לרבים, שהקימו בתים פה, בארץ הזו – ישראל.