הקורונה 'הדביקה' לבית גם את ליא קניג

ראיון ימים נוראים עם ליא קניג המלכה-האם של התיאטרון הישראלי

נעמי לבנון-קשת

הימים האלה, שלמרבה הצער מתארכים ומתרבים, בלי שרואים לכך סוף, אינם מוסיפים נחת לליא קניג, המלכה-האם של התיאטרון הישראלי. נכון שאלה לא ימים טובים לאיש מאיתנו, אבל קניג, בחודש הבא, ב-30 בנובמבר, בת 91 (!), רגילה כל חייה לחזרות אינסופיות ולעמידה על במה, מול קהל. עכשיו כל זה איננו. כבר 8 חודשים שזה איננו.

נכון שבשבועות הספורים שקדמו לסגר השני, זה של החגים, היא התחילה, ביחד עם יוזמת הרעיון השחקנית אסנת פישמן, בסדרת הופעות-בית, מול קהל מצומצם של כ-20 איש שהתגעגעו לתיאטרון ואולי לליא עצמה. מסתבר שזו היתה הצלחה מסחררת אך קצרת מועד. למרות הביקוש האדיר ורשימת ההזמנות הארוכה – הם נאלצו כמובן להפסיק את הפעילות התרבותית המבורכת הזו.

בימים אלה היא נזהרת מאד. ספונה, כמה שיותר, בדירתה המטופחת שבגבעתיים, לא מקבלת אורחים, יוצאת רק למה ולאן שמוכרחים. ובעיקר: מחכה ומקווה לימים טובים יותר שיחזירו אותה לפעילות בימתית מלאה. זו שהיא כל כך מתגעגעת אליה. "היומיום שלי יותר מסודר בתוך הבית" – היא אומרת – "תמיד יש מה לעשות בבית: סידורים, למשל של ניירת, תמונות, שינוי ריהוט ופריטים בבית, שיחות טלפון עם אנשים בארץ ובחו"ל. וכמובן הכלבה שלי צ'יקיטה, שהיא מקור נחמה גדול שלי מזה שנים, ובימים אלה העוזר שלי, ישראל, יורד איתה לטיולים היומיים. אני נמנעת". צ'יקיטה, יש לציין, היא כלבה זערורית לבנה, שליא מקשטת את ראשה בסיכות ראש צבעוניות ומקפידה לשוחח איתה בגרמנית. היא תושבת העיר מאז 1995 עת עברה לכאן עם בעלה האהוב צבי שטולפר, שבאותה עת היה כבר חולה, והלך לעולמו לפני 21 שנה. מבחינתה זה היה סיפור אהבה ענק שהיא נוצרת בליבה.

זהו זה 2020 עונה 2, כאן 11

"היה משעשע ומפתיע לפגוש את החבר'ה המוכשרים האלה, ולפטפט קצת. הרעיון עצמו היה נהדר ובדיוק במקום ובזמן הנכון. אני תמיד שמחה כשמגיעים אלי רעיונות כאלה. בכלל, אני רוצה לעשות יותר טלויזיה וכל הצעה שתגיע תתקבל בברכה"

לפני שבועות אחדים, באחד מפרקי חבורת 'זהו זה' האלמותית, קבל עם ישראל כולו כמה רגעים של נחת כפולה ומכופלת, כשיוצרי הסדרה שיבצו שלוש דיוות-במה: ליא קניג, גילה אלמגור ורבקה מיכאלי – למערכון מצחיק שעניינו 'הסבה מקצועית', לעבודת מכונאות במוסך רכב – ל'בנות הזהב'. על הקוריוז הטלויזיוני הקצר הזה היא אומרת בחיוך: "זו לא היתה עבודה קשה. היה משעשע ומפתיע לפגוש את החבר'ה המוכשרים האלה, ולפטפט קצת. הרעיון עצמו היה נהדר ובדיוק במקום ובזמן הנכון. אני תמיד שמחה כשמגיעים אלי רעיונות כאלה. בכלל, אני רוצה לעשות יותר טלויזיה וכל הצעה שתגיע תתקבל בברכה. אני תמיד שמחה לקחת חלק בדברים טובים ואיכותיים".

ליא קניג ובעלה עם רן קוניק, צילום: עירית גבעתיים

"הרבה פרסים מכובדים קבלתי בחיי, אבל קריאת רחוב על שמי זה משהו מיוחד במינו ויוצא דופן. עכשיו כל מי שעובר בדרכו לתיאטרון או שסתם עובר באזור- רואה את השלט ומתעניין, ואני מקווה שלהרבה זמן"

אמרו מעכשיו: רח' ליא קניג-שטולפר

רגע לפני שהעולם התהפך על כולנו, כשאיש עוד לא שער מה מחכה לנו מעבר לפינה, הכריזו בעיריית גבעתיים על מחווה יפה ומרגשת: קריאת הרחוב המוביל לתיאטרון גבעתיים על שמה של ליא קניג-שטולפר. הטכס עצמו התקיים כשכבר היו מגבלות חברתיות וחובת עטיית מסיכה. היא כמובן התרגשה מאד מהמחווה ומעצם קיום הטכס.

"היה תכנון נהדר, עם הרבה אהבה ודאגה. כולם היו במסיכות וישבו לפי התקן. רן קוניק היה מקסים כרגיל, בדברים שנשא, וכמוהו גם נעם סמל, מנהל 'הבימה'. אני עצמי התרגשתי כל כך שבקושי יכולתי לדבר"- אומרת כלת פרס ישראל משנת 1987 – "הרבה פרסים מכובדים קבלתי בחיי, אבל קריאת רחוב על שמי זה משהו מיוחד במינו ויוצא דופן. עכשיו כל מי שעובר בדרכו לתיאטרון או שסתם עובר באזור- רואה את השלט ומתעניין, ואני מקווה שלהרבה זמן". במהלך השנים גם קבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב (2008), ותואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר אילן (2010). בשנת 2012 קבלה את פרס א.מ.ת. בתחום התרבות והאמנות. מבחינתה קריאת רחוב על שמה – היא השיא העולה על כל הפרסים. "עם תואר 'כלת פרס ישראל' לא הולכים למכולת"- אמרה תמיד ליא קניג.

ילדות של הישרדות

היא ילידת לודז', פולין, בת לזוג הורים שחקנים, שבגיל 8, במהלך שנות מלחמת העולם השנייה, מצאה עצמה נמלטת עם אמה לברית המועצות. האב נפטר לקראת סוף המלחמה. לאחר המלחמה ועם נישואיה-בשנית של האם, השתקעה המשפחה בבוקרשט, רומניה וליא הופיעה שם בתיאטרון היהודי, מגיל צעיר מאד. המשך נישאה לצבי שטולפר, שחקן אף הוא, ובשנת 1961, אחרי המתנה ארוכה לאישורי יציאה מרומניה, הצליחו השניים לצאת משם ולעלות לישראל.

בראיון קודם שעשיתי איתה, כשכל העולם עוד נראה אחרת, דיברנו בין היתר על הילדותיות המשעשעת הטבועה בה דרך קבע, לפחות בימים כתיקונם שאינם ימי מגיפה. היה לה הסבר משכנע לעובדת היותה 'ילדה-זקנה', וכפי שהיטיבה להגדיר זאת: "שנות המלחמה לקחו לי את הילדות. שדדו אותה. לקח לי שנים להבין שבגלל זה נשארתי ילדה בפנים. עברתי ילדות של הישרדות, אולי לכן אני שומרת על הילדותיות שלי. זה, ביחד עם הסקרנות הטבועה בי, נותנים לי את החיוניות". והחיוניות הזאת נשארה כשהיתה גם בימים של סגרים וגזירות חדשות לבקרים.

בתפקיד שקוריפינשטשיכא בהצגה "מאחורי הגדר" עפ"י ח. נ. ביאליק בתיאטרון הבימה. צילום: ז'ראר אלון

"כשהחלה המגיפה והוטלו המגבלות, בתיאטרון כבר התחילו לעבוד על דברים חדשים שכמעט מוכנים. אני עצמי לא עבדתי על תפקיד חדש. עם זאת, במקביל לתפקידים בשתי ההצגות, התחלתי לעבוד, ואני עדיין עובדת, כשמתאפשר, על ערב אינטימי משותף לי ולמרים זוהר"

זה למעלה מ-75 שנה שהיא על הבמות בכלל, מהן 58 שנה שהיא על הבמות בארץ. השג אדיר ונדיר. 'הבימה' הוא תיאטרון-הבית שלה מאז שנת 1961, עת עלתה לארץ עם בעלה המנוח. זו הסיבה שבשנה האחרונה, זו שלפני הקורונה, היא מצאה עצמה חלק מהמשבר הכלכלי חסר התקדים אליו נקלע התיאטרון, עד כדי הלנת שכר השחקנים, וליא בתוכם, במשך שלושה חודשים. באירוע 'שבתרבות' בגבעתיים, בסתיו 2019, ספרה על כך לקהל. ועוד ספרה, בכאב אמיתי, שהגיעו דברים לידי כך שלשחקנים לא היה קפה ואף לא נייר טואלט בשירותים, והביעה תקווה כי אם יש מישהו שיכול יהיה להציל את התיאטרון הרי זה נעם סמל שמונה כמנכ"ל. "סמל התחיל לפעול בתיאטרון והדברים כבר החלו להסתדר, לקבל צורה, אלא שאז באה הקורונה וטרפה את הקלפים. המצב הכספי של התיאטרון בוודאי לא השתפר מאז ואנשים התחילו לחשוב ולחשב איך ומה עושים הלאה"- אומרת ליא בימים אלה. זה היה האירוע שבו ראש העיר רן קוניק, הפתיע את הקהל והכריז על קריאת שם הרחוב על שמה.

בשנה האחרונה, 2019, שיחקה ליא בשתי הצגות של 'הבימה': 'מאחורי הגדר', של ביאליק, בו היא מגלמת את השכנה, ו'מקווה', בתפקיד הבלנית. "כשהחלה המגיפה והוטלו המגבלות, בתיאטרון כבר התחילו לעבוד על דברים חדשים שכמעט מוכנים. אני עצמי לא עבדתי על תפקיד חדש. עם זאת, במקביל לתפקידים בשתי ההצגות, התחלתי לעבוד, ואני עדיין עובדת, כשמתאפשר, על ערב אינטימי משותף לי ולמרים זוהר. יהיו בו דברים חדשים אבל נראה מה קורה בהמשך. הכל תלוי במצב המשתנה" – היא מספרת.

מטבעה היא טיפוס אופטימי. תמיד מעדיפה לראות את הטוב. בכל מצב. לא נתפסת ליאוש.

כששואלים אותה מה היא מאחלת לעצמה ליום ההולדת היא עונה מיד: "יום הולדת? לא מדברת על זה בכלל. עכשיו סופרים כל יום ורוצים ומקוים לעבור אותו בשלום".

ובכל זאת, אז מה היא מאחלת לעצמה לשנה החדשה? גם פה היא מצטנעת: " לא חסר לי שום דבר. אני רק רוצה להיות בריאה, לעבור את התקופה הזו בלי בעיות. זה הכי חשוב לי ברגע זה – כששום דבר לא בטוח ולא ברור"

הכתבה פורסמה במגזין 73

למעבר למגזינים:

ל‘גבעתיים פלוס’, הקליקו כאן

ל‘רמת גן פלוס’, הקליקו כאן

12/30/2024