"את מאומצת"

כשהייתה נועה בת שנתיים סיפרה לה אירית שהיא ילדה מאומצת. בגיל מאוחר יותר, החלה נועה לשאול מדוע אמה אימצה דווקא אותה ומאותו רגע הן שוחחו על הנושא הזה לגמרי בחופשיות, כמו אמא ובת שהן גם חברות טובות.

"לא קרה שהרגשתי שונה", מספרת נועה. "אבל פעם, כשהייתי בגן הילדים, אחד הילדים אמר לי בלעג: 'את מאומצת', וילד אחר ענה, 'אז מה, זו לא אשמתה', ומאז לא הציקו לי על זה, זה השתיק אותם וגם נתן לי ביטחון לא להתבייש בזה. תמיד שמחתי לענות על שאלות בעניין לכל מי שהתעניין, ודיברתי על זה בפתיחות כמו שלמדתי מאמא שלי".

היא למדה בבית הספר היסודי א.ד. גורדון והמשיכה את לימודיה במגמת קולנוע בתיכון אורט בגבעתיים. שם היא התחילה להבין שאנשים מתעניינים בסיפור שלה כשהציעו לה לעשות סרט על זה.

למה בעצם החלטת לפתוח את תיק האימוץ?

"ידעתי שאני ארצה להשלים לי פרטים שהיו חסרים לי על עצמי. הייתי סקרנית לדעת דברים כמו מאיפה מגיעה הנטייה שלי לאומנות וגם ענייני גנטיקה כמו האם יש מחלות משפחתיות או עניינים רפואיים אחרים שכדאי שאדע עליהם וכמובן האם יש לי אחים, כי כאן תמיד הייתי בת יחידה, רק אני ואמא".

בגיל 16, באחת ההפסקות בבית הספר, היא שאלה את החברה הכי טובה שלה, הדר ששון, האם היא תרצה אי פעם לטוס איתה לאוקראינה לעשות איתה את המסע הזה, והיא אמרה לה מיד, 'אני איתך'. "היה לי חשוב לדעת שיהיה לי עם מי לעבור את המסע הזה ולא רציתי לטלטל את אמא בדרכי עפר שם. ובסופו של דבר הדר באמת טסה איתי וליוותה אותי במסע" מוסיפה נועה בחיוך.

כשהייתה בת 19 נסעה לשגרירות אוקראינה עם הדר ועוד חבר ילדות כדי לפתוח את תיק האימוץ. "היה כתוב שם את שם העיר שבה נולדתי, קמיאנסקה, והיו כתובים שמותיהם של שני ההורים שלי, יבגני וסבטלנה, ושם הלידה שלי, יאנה רבה. זה כל מה שידעתי".

לאחר השירות הצבאי שלה ביחידת ההסרטה של חיל האוויר נרשמה ללימודים במסלול למדיה דיגיטלית בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל־אביב, והתמחתה בקולנוע וגם באיור ואנימציה ממוחשבת.