בעידן שבו נדמה שכל שיחה בישראל מתגלגלת במהירות למחלוקת, פוליטיקה או חדשות קשות, יש ערך מיוחד לרגעים שמזכירים לנו מה עדיין מחבר בינינו. המופע השנתי של להקות המחול הייצוגיות של גבעתיים, "מכורה שלי", שהתקיים השבוע בתיאטרון גבעתיים, היה הרבה יותר ממופע מחול. הוא היה תזכורת לכך שהתרבות הישראלית המשותפת עדיין חיה, נושמת ומצליחה לחבר בין דורות.

המופע, שהוקדש לגעגוע לתמימות ולישראליות של פעם, בחר לחזור אל פס הקול שעליו גדלו דורות של ישראלים. שיריהם של סשה ארגוב, נתן אלתרמן, מתי כספי, יהורם גאון ושושנה דמארי ליוו את הרקדניות והרקדנים על הבמה והעניקו לקהל רגע נדיר של נוסטלגיה, דווקא בתקופה שבה רבים מחפשים מעט נחמה ותחושת שייכות.

הבחירה לעסוק בגעגוע אינה בריחה מהמציאות. להפך. היא ניסיון להזכיר לעצמנו את הערכים שעליהם גדלנו – קהילתיות, תרבות משותפת, אהבת הארץ ותחושת יחד. כאשר ילדים, בני נוער ומבוגרים בני יותר מ-70 עולים לאותה במה ורוקדים לאותם שירים, נוצר חיבור שאי אפשר לייצר באמצעות מסכים או רשתות חברתיות.

יותר מ־150 רקדניות ורקדנים השתתפו במופע, המייצגים עשר להקות שונות הפועלות בעיר. העובדה שעל אותה במה נפגשו תלמידי יסודי לצד רקדנים בגיל השלישי היא אולי המסר החשוב ביותר של הערב: תרבות קהילתית אינה עוסקת רק באמנות, אלא ביצירת גשרים בין אנשים.

אולי דווקא משום שהשנה האחרונה הייתה קשה כל כך עבור החברה הישראלית, המופע הזה הצליח לגעת בלב. הוא הזכיר שלא כל הגעגועים מופנים לעבר. לפעמים הם גם מבט לעתיד – תקווה שנצליח לשמור על מה שמחבר בינינו ולהעביר אותו לדורות הבאים.

בימים שבהם נדמה שהישראליות נמצאת במבחן מתמיד, "מכורה שלי" הוכיח שהתרבות עדיין יודעת לעשות את מה שפוליטיקה לא תמיד מצליחה: לגרום לאנשים שונים להרגיש חלק מאותו סיפור.