אחרי שנים של עבודה לעומק והרים של פריכיות אורז, תמי הבינה שמה שמפריד בינה לבין האושר זה לא הקילוגרמים המיותרים שלה, אלא סוויץ' קטן במוח שמשנה הכל. אתם מוזמנים לקרוא את הראיון (ואת הספר) ולצאת למסע זרוע בגבעולי סלרי, בשייקים דלי קלוריות והמון צחוקים.

תמי (לוין) נולדה בגבעתיים וגדלה בגבעת רמב"ם בעיר. היא למדה בבית הספר שמעוני ובתיכון שמעון בן-צבי, בילתה שעות רבות בספריית בית אלון, למדה לשחות בבריכת רמב"ם וניסתה להתקבל כרקדנית ללהקת גבעתיים ללא הצלחה יתרה. "הייתי חניכה ומדריכה בצופי גבעתיים עד שהתגייסתי, ובגרעין הנח"ל החליטו שאני לא ממש מתאימה למסגרת…" היא מוסיפה.

  "ואז החלטתי ששחייה היא הדבר – להרביץ 30 בריכות בבריכת רמב"ם ממש לפני בית הספר נראה לי רעיון מופלא. […] ביום המיועד קמתי מוקדם, לבשתי בגד ים וצעדתי לבריכה (מרחק 50 מטר מביתי). ריחות הכלור והבטון לא עוזבים אותי עד היום. […] בשבע הייתי בחזרה בבית, אכלתי ארוחת בוקר כפולה, כמובן, ויצאתי ללימודים רעננה ומלאת התלהבות. בעשר, ממש לפני הצלצול המבשר על ההפסקה, יכולת למצוא אותי ואת שלושת חבריי ממשחה הבוקר ישנים בשלווה." ("איך להיות בדיאטה 45 שנה ולא להיות רזה" תמי מילר, הוצאת כריכה)

"לאחר שירותי הצבאי למדתי תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב ועדיין גרתי בבית הוריי בגבעתיים ואף נישאתי שם. כשבני הבכור היה בן 6 חודשים נסענו לארה"ב לבקר את הוריי (שעברו להתגורר שם) ונשארנו עד היום. כשהתחלנו לחשוב על חזרה ארצה, אבי נפטר בפתאומיות בגיל 59 ונשארנו עם עסק ומשפחה שגדלה. כמו שאומרים "האדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק…" עסקתי בפיתוח עסקי במשך יותר מ-20 שנה. בשנים האחרונות לאחר שפרשנו מהעסק המשפחתי אני ובעלי מחלקים את זמנינו בין מיאמי וישראל."