נעים מאוד, שמי תמי מילר ואני בדיאטה

"איך להיות בדיאטה 45 שנה ולא להיות רזה"

ברוכים הבאים לחייה של תמי מילר (60) מומחית לפסיכולוגיה חיובית שחוותה על בשרה כמעט כל דיאטה שאי פעם יצאה ועדיין לא הגיעה למשקל הרצוי

הילה כהן

14/3/2023

אחרי שנים של עבודה לעומק והרים של פריכיות אורז, תמי הבינה שמה שמפריד בינה לבין האושר זה לא הקילוגרמים המיותרים שלה, אלא סוויץ' קטן במוח שמשנה הכל. אתם מוזמנים לקרוא את הראיון (ואת הספר) ולצאת למסע זרוע בגבעולי סלרי, בשייקים דלי קלוריות והמון צחוקים.

תמי (לוין) נולדה בגבעתיים וגדלה בגבעת רמב"ם בעיר. היא למדה בבית הספר שמעוני ובתיכון שמעון בן-צבי, בילתה שעות רבות בספריית בית אלון, למדה לשחות בבריכת רמב"ם וניסתה להתקבל כרקדנית ללהקת גבעתיים ללא הצלחה יתרה. "הייתי חניכה ומדריכה בצופי גבעתיים עד שהתגייסתי, ובגרעין הנח"ל החליטו שאני לא ממש מתאימה למסגרת…" היא מוסיפה.

"ואז החלטתי ששחייה היא הדבר – להרביץ 30 בריכות בבריכת רמב"ם ממש לפני בית הספר נראה לי רעיון מופלא. […] ביום המיועד קמתי מוקדם, לבשתי בגד ים וצעדתי לבריכה (מרחק 50 מטר מביתי). ריחות הכלור והבטון לא עוזבים אותי עד היום. […] בשבע הייתי בחזרה בבית, אכלתי ארוחת בוקר כפולה, כמובן, ויצאתי ללימודים רעננה ומלאת התלהבות. בעשר, ממש לפני הצלצול המבשר על ההפסקה, יכולת למצוא אותי ואת שלושת חבריי ממשחה הבוקר ישנים בשלווה." ("איך להיות בדיאטה 45 שנה ולא להיות רזה" תמי מילר, הוצאת כריכה)

"לאחר שירותי הצבאי למדתי תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב ועדיין גרתי בבית הוריי בגבעתיים ואף נישאתי שם. כשבני הבכור היה בן 6 חודשים נסענו לארה"ב לבקר את הוריי (שעברו להתגורר שם) ונשארנו עד היום. כשהתחלנו לחשוב על חזרה ארצה, אבי נפטר בפתאומיות בגיל 59 ונשארנו עם עסק ומשפחה שגדלה. כמו שאומרים "האדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק…" עסקתי בפיתוח עסקי במשך יותר מ-20 שנה. בשנים האחרונות לאחר שפרשנו מהעסק המשפחתי אני ובעלי מחלקים את זמנינו בין מיאמי וישראל."

"ואז החלטתי ששחייה היא הדבר – להרביץ 30 בריכות בבריכת רמב"ם ממש לפני בית הספר נראה לי רעיון מופלא. […] בעשר, ממש לפני הצלצול המבשר על ההפסקה, יכולת למצוא אותי ואת שלושת חבריי ממשחה הבוקר ישנים בשלווה."

איך מעבודה כמנהלת פיתוח עסקי, עם תארים בכלכלה ובמנהל עסקים הגעת להיות יועצת אושר? מה זה בכלל יועצת אושר?

"למעלה מעשרים שנה לאחר מותו הפתאומי של אבי, הרגשתי שמשהו רוחני חסר בחיי והתחלתי להתעניין ולקרוא. לקח לי שנים רבות של חיפוש עד שנתקלתי באקדמיה ללימודי אושר ודוקטור טל בן שחר ונרשמתי ללימודי הסמכה כמאמנת באושר ופסיכולוגיה חיובית. פתאום הבנתי שכל הדברים שעשיתי כל חיי בלי להבין למה – הם מדע האושר! אלו הכלים שהוכחו מדעית ומחקרית.

סיימתי את לימודי ההכשרה כמאמנת אושר ועברתי להשתלם כמאמנת בפסיכולוגיה חיובית. מצאתי את ייעודי בללמד קורסים, בלהרצות בפני קהל ולהיכנס לתהליכי אימון אישי. אני מתמקדת בהנגשה של מדע האושר, משתמשת בכל אותם כלים שהוכחו מחקרית ומעבירה אותם הלאה לכל מי שמרגיש שיש מקום לעוד קצת אושר בחיים.

מה גרם לך להיחשף ולכתוב את הספר?

"לכל אחד מאיתנו יש את ה'10 קילו' שלו. את אותו הדבר האחד שהוא מאמין באמת ובתמים שעומד בינו ובין האושר הצרוף. כשאני שואלת את האנשים בקהל בהרצאותיי עד כמה הם מאושרים מ־1 עד 10, אין כמעט המעידים על עצמם שהם מאושרים ברמה 10.

רוב התשובות הן 'עוד מעט אהיה 10, עוד קצת, עוד לא ממש.' רק (תבחרו מהרשימה) כש: 'יהיה לי מספיק כסף', 'אגור בבית חלומותיי', 'אמצא אהבה', 'יהיה לי ילד', 'הילדה תתחתן', 'אוכל לפרוש', 'אצליח באיירון מן', 'ארוץ מרתון', 'יהיו לי נכדים…'

רק ורק ורק

כש… כש… כש…

ובינתיים החיים עוברים להם, ואנחנו עדיין מחכים כלומר לא בטוח שנחסוך מספיק כסף, אבל לגמרי בטוח שהשנים עוברות בינתיים.

"הרגשתי שמשהו רוחני חסר בחיי והתחלתי להתעניין ולקרוא. לקח לי שנים רבות של חיפוש עד שנתקלתי באקדמיה ללימודי אושר ודוקטור טל בן שחר ונרשמתי ללימודי הסמכה כמאמנת באושר ופסיכולוגיה חיובית. פתאום הבנתי שכל הדברים שעשיתי כל חיי בלי להבין למה – הם מדע האושר!"

אז בספר אני נותנת כלים שיעזרו לקוראים להיות מאושרים יותר כבר היום. לחיות כבר עכשיו את החיים שאנחנו חולמים שמחכים לנו. ליהנות מכל מה שיש, להשתחרר מהמשקל הזה (תרתי משמע), להפסיק לרוץ על הגלגל ולהבין שהאושר שלנו לא תלוי בשום דבר ובאף אחד. הוא לא נמצא בשום מקום אחר אלא רק אצלנו בפנים.

בספר זה אני שוזרת את סיפוריי האישיים עם עקרונות הפסיכולוגיה החיובית, עם מחקרים שנעשו בתחום ועם כלים מעשיים שהוכחו כיעילים. הוצאתי את הספר לקראת גיל 60 כשהבנתי שאין חדש תחת השמש ושאם אני אמשיך לחכות הדבר היחידי שישתנה יהיה מספר השנים בשם הספר…"

כל חיי הייתי כמעט שם… כמעט מוכנה למפגש מחזור של התיכון או לחתונה של קרובי משפחה. בכל יום הולדת האמנתי שהשנה אני איראה צעירה מגילי. הנה, אני רק מורידה עד היומולדת שלי באוקטובר 10 קילו… והימים חולפים, וכבר עברנו את ראש השנה וסוכות, והחלה עם הגפילטע והתפוח בדבש קצת מקלקלים את התוכניות, ועכשיו איך מורידים 10 קילו בשבועיים??? […] מסתכלת על השמלה השחורה הקטנה שרכשתי לחגיגה המיוחלת, ומחזירה לארון עם הפתקים עדיין עליה – אולי בשנה הבאה…" ("איך להיות בדיאטה 45 שנה ולא להיות רזה" תמי מילר, הוצאת כריכה)

מה המאכל האהוב עלייך?

אני כותבת בספר שאני מגדירה את עצמי כנהנתנית לא גרגרנית. תנו לי מקום יפה עם מפה לבנה, נרות ויין טוב ואני מאושרת. אני נהנית מאוכל פשוט כמו גם ממסעדת מישלן לפעמים אבל מה שאני באמת אוהבת זה לחם עם חמאה, ספגטי עם כוס יין, שניצל טוב עם קטשופ וכמובן קציצות של אמא, שאחרי שהיא נפטרה אני עושה ואוכלת עוד לפני שהגיעו לשולחן ואומרת לעצמי את מה שהיא הייתה אומרת לי 'תאכלי תמיל'ה היה לך יום קשה'."

"תנו לי מקום יפה עם מפה לבנה, נרות ויין טוב ואני מאושרת. […] אבל מה שאני באמת אוהבת זה לחם עם חמאה, ספגטי עם כוס יין, שניצל טוב עם קטשופ וכמובן קציצות של אמא, שאחרי שהיא נפטרה אני עושה ואוכלת עוד לפני שהגיעו לשולחן ואומרת לעצמי את מה שהיא הייתה אומרת לי 'תאכלי תמיל'ה היה לך יום קשה'"

מה את אוהבת לעשות בשעות הפנאי שלך?

"לנגן בפסנתר, לשיר (בינתיים רק לעצמי), לטייל ולנסוע בעולם, לבשל, לארח ותמיד לצחוק המון!"

תכניות לעתיד?

"לנסוע בעולם ולהרצות על אושר, לעשות ריטירטים ללימוד אושר מעשי ברוח הספר להם אני קוראת 'חסה יש לי בבית, תודה!' ומי יודע אולי הספר יהפוך לקומדיה בנטפליקס?!"

אולי נסיים בטיפ בנוגע לדיאטה?!

"כאמור, הספר הוא לא באמת על דיאטה אלא על כלים לאושר. אני לא במקום של לתת עצות מקצועיות על דיאטה אבל כאחת שחוותה את כל המגוון על בשרה במשך 45 שנה וחיה עם האבן הזו בשלום, הבנתי שכדאי למחוק את המילה דיאטה מהלקסיקון – לתמיד. אני מאמינה במתינות – הכל מותר במידה. האיסור היחיד בעיניי הוא אוכל מעובד וג'אנק.

לא פחות חשוב ממה שאנחנו אוכלים, זה איך אנחנו אוכלים ועם מי. לא לאכול על הדרך, בעמידה תוך כדי שיחה בטלפון או בנהיגה. לאמץ אכילה מודעת, ללא מסכים ועם אנשים שאוהבים כערובה לבריאות. לאמץ מיינדפולנס ושהייה ברגע הזה גם בתזונה שלנו וגם בדרך בה אנחנו חיים. ולסיום, לרדת מהלקאה עצמית ודיבור מלא שנאה עצמית. אז אכלנו סופגניה בהדלקת נר אז מה קרה? מחר יום חדש ונחזור למתינות. אני לא בעד קיצוניות בצבעי שחור לבן אלא באימוץ השטח האפור שבאמצע – במתינות לאורך זמן."