את השיר הזה שרו בישראל בשנות החמישים כאשר מכונית פרטית (או כרכב "מהעבודה") לא הייתה ענין מובן מאליו, והקדילאק של ראש הממשלה יצגה את פסגת האולימפוס, מקום מושבם של האלים.
סיפרו גם שאלביס פרסלי אשר רק החל להתפרסם דאג לרכוש לאמו מהכספים הראשונים שהרוויח את המכונית אשר יצגה את הבלתי מושג.
גם לי זו הייתה משימה לא פשוטה להגיע עד למותג שמסמל את שיא המותרות והפינוקים, כפי שהיושבים ביבשת המוזהבת מבינים את המושג ומותחים אותו רחוק ככל האפשר.
די להציץ ברשימת האבזור הבלתי נגמרת כדי להבין עד כמה.
בין היתר: מראה מרכזית מבוססת מצלמה אחורית, מפתח חכם, חלון גג פנורמי, משטח הטענה אלחוטי, מולטימדיה עם אפל קאר-פליי ואנדרואיד אוטו, 13 רמקולים מבית BOSE, תצוגה עילית צבעונית, דיבורית BT, מצלמה היקפית 360 וריפודי עור.
אך הגיע היום ומקבלי ההחלטות פסקו כי גם זה המתקרא בעיני עצמו "גורו להנאות החיים" ראוי שיביט למעלה, וידע כי ארוכה היא הדרך אל פסגת האושר הגשמי, ומטעימה ראשונה, ולו לסוף שבוע קצר ידע לספר ולהפיץ את הבשורה.
לא רק ראש ממשלה מיתולוגי זכה.
גם דלת העם (נו, לא כזאת דלה, יחשוב לעצמו הגורו בסופו של יום) יכול לגעת בשמים.