היום חוגגים את יום המק אנד צ’יז

מקרוני וגבינה, “מק אנד צ’יז”, היא מנה שמכילה מקרוני מבושל ורוטב גבינה, בדרך כלל מגבינת צ’דר.

במקור היו מכינים את המקרוני עם הגבינה כמאפה אפוי בתנור. אבל אפשר גם לבשל או להשיג את המק אנד צ’יז כמנה ארוזה, לטגן במחבת או לחמם בסיר.

הרוטב שמלווה את המקרוני הוא רוטב מורניי שהוא רוטב בשאמל שמוסיפים לו גבינה מגוררת. לרוטב מוסיפים מלח ותבלינים כמו פלפל שחור ואגוז מוסקט.

המק אנד צ’יז נחשב בארצות הברית ובקנדה כאוכל מנחם, אוכל שמכיל בדרך כלל כמות גבוהה של פחמימות ושומנים שאוכלים בשביל להתעודד מבחינה נפשית.

ההיסטוריה של המק אנד צ’יז

כבר במאה ה-14 יש תיעוד לתבשילי פסטה עם גבינה בספר הבישול האיטלקי,  Liber de Coquina, שבו הוצגה מנת פסטה ופרמזן. בימי הביניים הופיעה מנה של פסטה טרייה וחתוכה ביד שהוכנסה לתערובת של חמאה מומסת וגבינה בספר הבישול האנגלי The Forme of Cury.

המתכון המודרני הראשון למקרוני וגבינה נכלל בספרה של אליזבת רפאלד משנת 1770. זהו בעצם רוטב בשמל עם גבינת צ’דר – רוטב מורניי בבישול צרפתי – שמעורבב עם מקרוני, עם פרמזן מפוזר שאופים עד שהוא מבעבע וזהוב.

במהלך שנות העשרים של המאה העשרים הפכו המקרוני והגבינה למנה פופולרית גם במסעדות מזון מהיר וגם במסעדות יוקרתיות בבריטניה. משם הוא הגיע אף לקנדה על ידי מהגרים בריטיים והפך למאכל אהוב. הקנדים אוכלים יותר מק אנד צ’יז מאשר בכל מקום בעולם.

הנשיא האמריקאי תומאס ג’פרסון והשף שלו ג’יימס המינגס, נתקלו במקרוני אנד צ’יז בפריז וחזרו עם המתכון למונטיצ’לו, האחוזה של ג’פרסון. ג’פרסון כל כך אהב את הפסטה עם הגבינה, שהוא רשם הערות מפורטות על תהליך ההכנה. בשנת 1793 הוא ביקש משגריר ארה”ב בצרפת ויליאם שורט לרכוש לו מכונה לייצור הפסטה אבל כנראה שהמכונה לא התאימה, כי מאוחר יותר הוא ייבא גם מקרוני וגם גבינת פרמזן לאחוזתו מונטיצ’לו. בשנת 1802 הגיש ג’פרסון “פשטידת מקרוני” בארוחת ערב ממלכתית. מאז, המקרוני והגבינה האפויים הפכו למנה פופולרית בארה”ב בקרב המעמד הגבוה.

באמצע שנות השמונים של המאה העשרים, ספרי הבישול של מערב ארה”ב כללו מתכונים לתבשילי מקרוני וגבינה. ייצור במפעל של המרכיבים העיקריים הפך את המנה למשתלמת, והמתכונים הפכו אותה לנגישה. אבל כשהמק אנד צ’יז הפך להיות מנה פופולרית במטבח העממי, הוא איבד את משיכתם של בני המעמד הגבוה.