צילום: אתי פריד.
ד"ר נגה רוזנפרב
שתפו:
נפגשנו ביום חורף שמשי לשיחה קצרה על החיים, הספרים ומה שביניהם
היכן נולדת וגדלת?
“נולדתי בשנת 1962 בשכונת שפירא בדרום תל אביב לאב שורד שואה מסלוניקי שאיבד את רוב משפחתו בשואה ולאם ממוצא נאשדידני, בבית קשה יום כשההורים שלי עבדו מבוקר עד ערב. המציאות הייתה שונה אז, הרבה ילדים גידלו את עצמם. הייתי בת זקונים, אחי כבר היו בוגרים כך שגדלתי די לבד. המציאות לא הייתה קלה אבל הייתה גם מרתקת. מופעי ההישרדות היו דחוסים ודרשו מההורים ומהסביבה לעמוד במבחנים לא פשוטים של קיום וכלכלה. בתור מרקם חיים לילדה קטנה שהיא מאוד רגישה, בעלת יכולת להתבונן ולהקשיב – זה היה מרתק. בשכונה התגוררו טיפוסים מיוחדים ומעניינים, מהגרים, שלחלקם היה מטען לא פשוט שלעיתים הם הסתירו ולעיתים פחות. המציאות הייתה צבעונית ופלסטית, מרתקת וקשה אבל גם מחשלת.
כשהייתי בת ארבע וחצי, עברנו להתגורר בבית קטן בשכונה טובה של בת ים שהייתה יותר מהוגנת ובורגנית. למרות המעבר, נותרתי מחוברת לשכונת שפירא בה נותרה להתגורר סבתא שלי והייתה החנות של אבי – חנות מספוא לסוסים. בכל יום רביעי הייתי נוסעת לבדי באוטובוס לבקר את סבתא שלי ונהנית לראות שוב את כל הטיפוסים – שורדי שואה לצד מהגרים ממדינות שונות עומדים במרפסות הפתוחות, החברות של סבתא שלי שהיו יושבות ברחוב עם פיצוחים וכוסות תה, העגלות עם הסוסים שעמדו בכניסה לחנות של אבי, כל זה היה חלומי עבורי. לעיתים, אחותי הייתה מצטרפת אלי והיינו הולכות יחד גם לראות סרט בקולנוע ‘זוהר’.” לאה למדה הוראה בסמינר הקיבוצים, ועבדה כעורכת בעיתון יומי. היא נישאה ויש לה בת אחת. 20 הספרים שכתבה ופרסמה, מתוכם 12 ספרי פרוזה, זיכוה בשבחים חריגים ובשלל פרסים ספרותיים, בהם פרס ביאליק, פרס ראש הממשלה, פרס ניומן ופרס ברנשטיין. שלושה מבין ספריה היו מועמדים לפרס ספיר: “ורד הלבנון”, “סוסית” ו”בת המקום”. לפני כשנה הסירה את מועמדותה לפרס של מפעל הפיס כמחאה על הפרשה סביב הסרט על לאה צמל, זאת על אף שספרה “השמלה” (2019) נחשב למועמד מוביל לזכייה. לפני כחודש זכתה בפרס עגנון על יצירתה הספרותית והייתה לאשה הראשונה שזכתה בפרס, לאחר שעד כה זכו בו רק גברים. כיום היא מתגוררת בגבעתיים, מלמדת כתיבת פרוזה בבית אריאלה בת”א ובמחלקה לספרות משווה בבר-אילן.
הספר “ורד הלבנון” (2010) שזכה בפרס ביאליק הוא ספר אוטוביוגרפי החושף אותך לעיני כל. בשיחות שלנו חשתי שלא נוח לך בחשיפה או בפומביות וכשקראתי אותו שאלתי את עצמי למה בעצם היית זקוקה לחשיפה הכל כך אינטימית הזו?
“אני חושבת שבכל ספר פרוזה של ספרות טובה, הסופר חושף את עצמו גם כשהוא לא כותב על עצמו. כלומר הקורא מצליח לקרוא ולפרש בין השורות את האופי של הסופר, את התודעה ואת דרך ראיית העולם. אני לא התכוונתי לכתוב אוטוביוגרפיה ולא היה לי שום צורך לעשות את זה, להיפך. העורך שלי שהיה מודע לסיפור חיי ושורשי הפציר בי וציפה ממני לספר את סיפור חיי. אני סירבתי מפני שלא רציתי לשתף בחוויות חיי שבנו אותי או לחלוק את סיפור חיי עם אחרים כמו למשל, הקשר המיוחד שלי עם סבתא שלי שהייתה לי כמו פייה. לא רציתי לספק את היצר המציצני של אף אחד. הטריגר לכתיבה היה פרוץ מלחמת לבנון השנייה (2006) וההסבר הלא משכנע של אהוד אולמרט שהיה אז ראש הממשלה מדוע יצאנו למלחמה. הכתיבה נבעה מחוויה מכוננת שעברתי במלחמת לבנון הראשונה (1982). הייתי אז חיילת בסוף השירות שלי ולא הסכמתי עם הפלישה לבירות. הלכתי להפגנות, קיטרתי המון והחלטתי לעשות מעשה – לסעוד פצוע שנפצע כי הקריב את עצמו. שירתי בחיל קשר ביפו בבניין גלי צה”ל, עליתי על אוטובוס והגעתי למחלקת השיקום בתל השומר מתוך רצון ללוות כמתנדבת את אחד מפצועי המלחמה. כך נפגשתי עם החייל יונתן שניסה להתאבד שבע שעות לפני שעלה ללבנון, אחרי מריבה טיפשית עם חייל אחר ונותר ‘שבר כלי’ פגוע מוחית, שפרצופו התעוות ואחת מעיניו אבדה – ‘צמח מהלך’ שכבר אי אפשר לשקם. המעשה של יונתן מאוד נגע לליבי והסיפור שלו היה סיפור מכונן בעבורי. למעלה משנה, ישבתי לצידו וסיפרתי לו סיפורים, הכרתי את אימו והתארחתי אצלם בירושלים עד שהעבירו אותו לבית לוינשטיין. וכך, אחרי ששמעתי את אולמרט, לא ישנתי כל הלילה. מעולם לא רציתי לספר את הסיפור הזה מפני שלא רציתי לחלוק בו אבל זה לא הניח לי. החלטתי שאני אספר דרך יונתן, את סיפור חיי. ‘ורד הלבנון’ הפך לסוג של מחאה, צעקה. אחרת לא הייתי כותבת – לפחות לא בצורה כזאת שמשתפת.”
לאה מקבלת את פרס עגנון מידי משפחת עגנון, צילום: אודי, סטודיו טרנקילו.
האם גם בספרייך האחרים יש נגיעה אוטוביוגרפית? איפה ואיזה?
“בספרי הקודמים יש מה שאני קוראת ‘פירורים’ מחיי. גם בספר האחרון שכתבתי – ‘השמלה’ יש נגיעות מסיפור חיי.”
כילדה, מה רצית להיות כשתהיי גדולה?
“הייתי ילדה כותבת. התחלתי לכתוב בגיל צעיר ורציתי להיות סופרת. אני כותבת בקלות. מהרגע שאני מתחילה לכתוב זה שוצף וגועש ואי אפשר לעצור את השטף. לפעמים זה כאילו שמישהו מכתיב לי או לוחש לי באוזן. הכתיבה הייתה סוג של בית חלופי עבורי וסוג של עולם שאם אני לא נמצאת בו אין לי מה לעשות בעולם הזה. בבית שלי לא עודדו את זה חשבו שזה בזבוז של חשמל, דפים וכלי כתיבה. אבל הכתיבה הייתה חזקה ממני וכתבתי בחושך, מתחת לשמיכה.”
את סופרת פמיניסטית?
“הייתי ילדה מאוד מודעת למה מותר שיהיה ולמה שאסור שיהיה. כמו כל נערה ואשה חוויתי הטרדות וידעתי להגיד לא. אני מרדנית, לוחמנית, דעתנית ואני לא מוכנה שיחליטו בשבילי ואני כמובן לא מעבירה ביקורת על מי שלא. כתבתי על נשים לא קורבניות, נשים שנטועות במציאות קשה כמו למשל בסיפור ‘גיבורי קיץ’ וגם בדמותה של ורד ב’ורד הגליל’. זה עבר איתי לכל דמויות הנשים הבדויות – הרוח בספרים היא רוח של ‘קחי אחריות על עצמך’. זאת אומרת שהפמיניזם היה שם עוד לפני שידעתי שקוראים לזה פמיניזם.”
את “אשה עם חדר משלה” במילים של וירג’יניה וולף?
“בתחילת הדרך שלי כסופרת וגם שנים רבות בהמשך, לא היה לי ‘חדר משלי’ במובן של חדר בבית שהוא רק שלי ובו יכולתי לשבת ולכתוב. אבל למזלי בעלי מאוד עודד את הכתיבה שלי ומדי יום ביקש לקרוא את מה שכתבתי. זה אפשר לי בצורה נדיבה ביותר לכתוב ולכתוב. הוא היה סקרן וקרא הכל ובמובן הזה הייתי בת מזל גדולה. החדר היה בתוכי מההתחלה ובשנים האחרונות היה לי גם חדר ממשי שבו אני כותבת. הכתיבה שלי היא אלטיסטית, היא עונג גדול עבורי. ספרי מורכבים, שונים מאוד זה מזה ואף פעם הספרים שלי לא היו רבי מכר, הספרים שלי לא מתאימים לכולם.”
ספרים או סופרים שאת אוהבת לקרוא?
“כילדה הכי אהבתי את הספר ‘אורה הכפולה’ של אריך קסטנר קראתי אותו אלף פעמים, ואחר כך ‘נשים קטנות’. סופרים שאני אוהבת לקרוא הם קלריס ליספקטור, פרנץ קפקא, רוברט ולזר, ס. יזהר, רות אלמוג.”
תכניות לעתיד, מה את כותבת כעת?
סיימתי לכתוב ספר שחשוב לי כחיי ואני לא יכולה לומר עליו יותר כלום. אני לא יכולה שלא לכתוב…”
משהו טוב על גבעתיים? “
אני גרה בגבעתיים משנת 2014. היא תמיד הייתה משאת נפשי ובמשך שנים כשהתגוררנו ברמת גן רצינו לגור בגבעתיים. אני מאוד אוהבת את העיר הזו שהיא קטנה, קרובה ומתוקה, יש לי הרבה ידידות ושכנים נפלאים ואני מאוד אוהבת גם את הספריה שלי ביד לבנים.”
מנער חילוני מגבעתיים לנער חרדי על המסך
אדם חתוכה פלד – כוכב נולד. גיבור הסרט המדובר 'לא יום ולא לילה'
משנה לשנה הבעלים מודעים יותר לזכויות שמקנה להם החוק והרשות המקומית
נהיגה בקורבט היא חוויה של שילוב מושלם בין עוצמה לפינוק. כל סיבוב, כל תאוצה, כל בריזה מרגישה כאילו כל פרט במכונית נבנה רק בשבילי, מה שמביא לרגש עז של שליטה חופשית וכח בלתי נגמר. לא מדובר רק במכונית, אלא ביכולת לחוות את הדרך בכל נים בגוף וליהנות מכל רגע
נפגשנו לראיון מיוחד ליום העצמאות עם מושיק גולדשטיין, המשנה לראש העיר ויו"ר 'יעד' – החברה הכלכלית של גבעתיים
ראיון עם עו"ד התחדשות עירונית רוית סיני
איה כהן אבישר קשרה את הסיפור שכתבה בעשיה של אור-לי, במשפחה המיוחדת שלהם, בנסיבות נפילתו של עומרי וזכתה בפרס הראשון בתחרות, ארבעה כרטיסים לפסטיבל הסרטים בקאן, 'הכל כלול'.
כיצד הפך בית צנוע ברחוב גולומב 39 לסמל של תקומה ותקווה
סדרת כתבות שתחשוף את הסודות, הסוגיות והפרטים הנסתרים בהצעות ובהסכמים
תלמידי שכבת ה' בסחלב משיקים ספר פנטזיה ימי עוצר נשימה
איציק רובין עוסק בהתנדבות בכל שעות היממה, בקרוב הוא ימונה בפעם השנייה לנשיא "ליונס גור אריה", הוא מוכר בגבעתיים בזכות המצלמה איתה הוא מקפיד לתעד ארועים ובזכות המעורבות הקהילתית המופלאה שלו
בשעה 06:29 בבוקר ה-7 באוקטובר 2023, התעורר בסיס זיקים בדרום הארץ לבוקר שהפך במהרה לאחד הקשים בתולדות המדינה. סמ"ר עומרי ניב פיירשטין לא יכול היה לדעת ששעות אלו יהיו האחרונות בחייו, וגם הרגעים בהם יהפוך לגיבור שהציל חיים רבים
הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,
עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!
הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,
עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!