חברים לחיים

בשיעורי הספורט של בתי הספר הסמוכים נוהגים המורים לשלוח את התלמידים לריצה במסלול המעגלי בגן. מסמטת צביה לכיוון משמר הירדן והמשך במעלה רח' ההסתדרות וכך בריצה מעגלית משלימים סיבוב ועוד סיבוב. אי שם לפני שנים, ביקשו מברק – אחי הגדול, להגיע עם הרכב לאמצע הסיבוב בזמן שהתנהלה ריצת הבגרות בספורט – על מנת לקצר לד׳ את הדרך. אבל החיים, כמו הריצה לא ניתנים לקיצור אמיתי, כי גם המורה לספורט הגיע עם הרכב שלו, כדי לוודא שזה לא קורה. 

שנה אחר כך, כשעמדו לפני הגיוס, שניהם התאמנו בנחישות. ברק התאמן כדי להגיע לגולני. ערן רצה לצנחנים. בסוף שניהם שובצו בחיל ההנדסה הקרבית. אותה פלוגה, מיטה מעל מיטה.

לאורך השנים, גם אחרי שכל אחד הלך לדרכו, נשאר משהו מהחברות ההיא. אמא של ערן, ניצה חסון ז״ל, לימדה את ברק להכין את סלט הפטריות המופלא שלה. ועד היום, בערב חג סוכות, ברק מכין אותו לפי אותו מתכון. בסוכה, בערב החג, סיפר ברק על מקור הסלט ועל החיבור מהתיכון ובצבא ועד היום הם בקשר, אמנם לא הדוק, אך יש משהו בקשרים צבאיים, שמתעוררים לחיים ברגעים שצריכים.

הנצחה, זיכרון ותהילה

בשבוע האחרון ציינו שנתיים למלחמת חרבות ברזל, והלב מחזיק יחד תקווה ועצב. בתקופה הזו נוספו לרשימת חללי צה״ל בני גבעתיים שבעה שמות. סמ״ר עומרי ניב פיירשטיין ז״ל, רס״ר במיל׳ עמרי בן שחר ז״ל, רס״ל רום הכט ז״ל, סרן במיל׳ ניר בנימין ז״ל, רס״ם במיל׳ איתמר טל ז״ל, רב״ט מיה ויאלובו פולו ז״ל. רס"ן עידו ישראל שני ז"ל. ושתי נרצחות תושבות העיר עינב אלקיים לוי ז״ל וארן גורן ז״ל. החלק האופטימי הוא שחזרו אלינו 20 חטופים בחיים, חיבוקיהם עם המשפחות מילאו את המסכים ואת הלבבות. לצד זה נותר כאב, חלק מן החטופים הוחזרו כחללים, ואנו עדיין ממתינים להבאתם למנוחת עולמים של אלה, שטרם הושבו.  

שימור עירוני איננו רק תחזוקה של אבן או בטון, אלא שימור של זיכרון חי, של זהות קהילתית ושל אותם מקומות, שבהם העיר נושאת בליבה את שמותיהם של בניה ובנותיה.