"אין הרבה נשים בראש הפירמידה"

כששואלים אותה על נשים בתפקידים בכירים בתחום שבו היא עוסקת היא אומרת: "מצער אותי שאין הרבה נשים בראש הפירמידה, אם כי יש יותר מבעבר. למעלה, בצמרת – זה בהחלט יותר מצומצם וחבל. בגדול יש יותר נשים בדרג ראשי צוותים. נשים מביאות איתן דיאלוג ושיתוף פעולה, טולרנטיות והכלה. באקדמיה רואים יותר ויותר נוכחות נשית בקרב הסטודנטים וזה די מצער כי בדרך כלל תופעה כזו גורמת, בהמשך, לחוסר איזון שמביא לחוסר תגמול הולם. אדריכלות היא תחביב יקר! פחות גברים נלהבים לפנות לתחום הזה, אחרי השקעה של חמש שנות לימוד. בנים מעדיפים היי-טק, משפטים, כלכלה. וכך מתמלאות השורות באקדמיה ביותר ויותר נשים במקצוע".

נראה שקשה לרגש אישה במעמדה המקצועי ועם הרזומה העשיר והמרשים שלה ובכל זאת פה ושם יש מבנים שגורמים לה להתרגשות. "התרגשתי מאד כשביקרתי במוזיאון SANA ביפן. הוא בתוך הטבע, נכנסים אליו יחפים ויש בו כיפת בטון ענקית ובה שני פתחים. האחד מראה את הטבע והאחר את השמים. זהו חלל שקט ביותר ואנשים נשכבים ושומעים פכפוך מים. זה מרגש ברמות-על. חוויה הוליסטית של טבע-אמנות-אדריכלות, המעוררת תחושה של וואו גדול!"

איפה אנחנו, בישראל, עומדים ביחס לאדריכלות בעולם?

"בביקורי בכנס מגדלים ועירוניות, שהתקיים בלונדון על ידי ארגון בינלאומי ותיק לבנייה לגובה, נוכחתי לראות שוב כי מקומות שונים ברחבי העולם מתמודדים עם נקודות ואספקטים דומים לאלה שמתמודדים איתם בארץ. למשל אזורי מע"ר (מרכז עסקים ראשי), אזורי התעסוקה של העיר הנשארים 'מתים' משעות אחר הצהרים, וכולם מחפשים דרך להחזיר להם חיים על ידי יצירת עירוב שימושים.

התיאוריה הזו של עירוב שימושים היא ישנה, משנות ה-60' רק שבארץ לקח הרבה שנים עד שהחליטו להתחיל ליישם אותה. מגמת ויישום עירוב השימושים, ייצרו בשעות הערב סביבה בטוחה, המעודדת רכיבת אופניים, מעודדת אנשים לגור באזור הקרוב למקום העבודה ועוד"- מסבירה רחל.

ומה בדבר נושא ה'התחדשות עירונית'? האם הוא לא גורם לציפוף-יתר בערים, ואולי גם לקריסת תשתיות?

רחל ממש לא מסכימה שכך הדבר. לדעתה התחדשות עירונית היא מענה לבעיית עתודות הקרקע לבנייה חדשה, עם בניינים ישנים שלא נותנים מענה לתקינה לרעידות אדמה ומיגון ועם אוכלוסייה עירונית שרק תלך ותגדל בעשורים הקרובים. "גבעתיים בבעיה דומה כמו כל הערים. עליה לגובה היא הכרח ולכן צריך לתכנן נכון. להתאים את התכנון לאוכלוסייה. לייצר שטחים ציבוריים ומרחבים עירוניים".

מהו הפרויקט שאת גאה בו במיוחד?

כמי שאחראית על עשרות מבנים מרשימים ברחבי הארץ כמו גם ברומניה, סרביה ופולין, היא מתקשה לשים אצבע על אחד מהם שבו היא הכי גאה, אם כי מדרך הטבע אדם תמיד גאה במיוחד בפרויקט האחרון שלו. "הם כולם 'ילדים' שלי ותמיד יש את האתגר הבא שבטוחים שיהיה הכי הכי טוב" – צוחקת רחל שהמילה פנסיה עוד לא נכנסה למילון המושגים שלה – "אני קצת וורקוהולית ואני מאד אוהבת את מה שאני עושה וכל פרויקט שואב אותי אליו. לא קבעתי לעצמי תאריך יעד לפרישה, מה גם שחשוב לי ולמשרד לבנות את דור ההמשך. לעומתי, יורם כן הפחית את מינון הפרויקטים שהוא לוקח על עצמו. הוא גם עשה תואר שני במשך כמה שנים, והוא עוסק בתחומי ענין נוספים בהם פילוסופיה ותרבות. אני חיה ונושמת אדריכלות ואני עדיין במלוא התנופה."

ובכל זאת – זמן למשהו נוסף מלבד אדריכלות?

היא מספרת כי עד הקורונה נהגה לטייל הרבה בארץ. היא אוהבת מוזיאונים, מוזיקה ועושה פילטיס. ויש גם משהו חדש שהתוודעה אליו לא מכבר: "מאז ה-7 באוקטובר אני רוקמת! זה ממש מדיטטיבי. מרגיע אותי. סוג של טמטמת. וזה דבר שמעולם לא עשיתי בעבר".