בינואר 1991 הייתי נערה בר"ג, כשסקאד עיראקי נפל סמוך לביתנו בערב שבת. ניילון על החלונות, מסכות אב"כ, ארוחת השבת של אמא הוגשה ואנחנו עוזבים את השולחן הערוך עם האוכל החם והולכים לעבר החדר המוגן המאולתר.

אי-ודאות עירונית זה לא רק מושג, אלא זו תחושה יומיומית. מאז הנפילה האחרונה, רמת גן וגבעתיים ואיתן יתר ערי ישראל מתנהלות במציאות של חרדה שקטה.

העורף הישראלי השתנה, אך לא לגמרי. מאז מלחמת המפרץ נבנו ממ"דים, הוקמו יח' חילוץ והצלה, יח' סיור שכונתיות והרשויות המקומיות למדו להפעיל מערך חירום מרשים. ברוב הערים, כחלק מניהול חוסן עירוני, נמסרת הודעת תמונת מצב יומית, המפרטת את המידע לתושבים, ומתעדכנת בזמן אמת. בין התרעות 'צבע אדום' להודעות 'האירוע הסתיים' – נוצר מרחב שלם, שבו קהילה שלמה מנסה להחזיק את עצמה יציבה. אך בזמן, שהמידע מתעדכן, אנו שומעים על עוד בניינים שנסדקים, משפחות מתפנות, והמציאות דורשת הכרעות מהירות בבינוי ותכנון.

יש פרויקטים עירוניים, שידעו דחייה אחר דחייה, הרצון ליצור פרויקט לחיזוק מבנים, פינוי-בינוי, תשתיות מיגון עדיין מתעכבים עם מגוון תירוצים, אבל יום אחד מגיע טיל, והופך את כל זה לאיחור טרגי. ישנם מבנים, שפשוט אין ברירה אלא להרוס כליל. והצורך לשקם לא סובל דיחוי. עיר חפצה חיים לא יכולה להרשות לעצמה שימור של חולשה תכנונית. תושבי הערים לא דורשים ניסים – הם מבקשים לחזור הביתה, לבית שניתן להרגיש בו בטוח.

שלושים ושלוש שנים אח"כ, שוב ערב שבת, אנחנו יושבים בממ"ד הביתי, מזל שאבא שלי ז"ל היה חכם ובנה זאת כבר ב-1995, כי המדינה הבינה, שיש צורך במיגון והחלה במדיניות זו. ושוב טיל נוחת, הפעם איראני, לא רחוק מהבית של הורי. ההדף היה חזק, רעש עוצמתי, שלא נשמע כמו שהורגלנו בו במהלך מלחמת חרבות ברזל. ואכן, התריס בחדר הצמוד לממ"ד נתלש ממקומו באחת.

ומול ההדף, נותרת שאלה אחת – מה גורם לראשי רשויות ולבעלי התפקידים בעירם להתעכב עם אישורים?!
כשההיסטוריה כבר הוכיחה: התמהמהות כזו לא פעם נמדדת במחיר כבד – בביטחון האישי ולעיתים גם בחיים.