
איך המחשבים למדו לקרוא אותנו בלי שנשים לב
בינה מלאכותית – ובעיקר התחום שנקרא למידת מכונה נטמע בשגרת היום-יום שלנו
סיפורה המרתק של אילה ויסבורד לבית גלנטי השזור במהלך ההיסטורי של העלייה לארץ ישראל, הקמת המדינה והתבססותה ♦ היא בת 95, אם ל-4, סבתא ל-12 נכדים וסבתא רבתא ל-28 נינים
ד"ר נגה רוזנפרב
אוקטובר 2021
בתום מלחמת העולם הראשונה השתחרר יוסף גלנטי משירותו בצבא הצרפתי ושב לגרמניה, שאליה היגר בנעוריו מגליציה שבפולין. בגרמניה פגש את חנה רוזנברג, השניים התאהבו ונישאו. ב-1926, בבית כפרי בעיירה קטנה ליד ברלין שנקראת נויבוקו, נולדה לזוג בת, אחות לשמואל ולדב. חנה ויוסף קראו לה הינדה.
הימים ימי שלום ורגיעה. עשן מלחמת העולם הראשונה התפוגג מזמן וגרמניה בנתה את עצמה מחדש, המצב הכלכלי השתפר ויהודי גרמניה חיו בבטחה, משוכנעים כי הם חלק ממרקם החיים הגרמני.
משפחת גלנטי, שכבר מנתה שש נפשות, לאחר הולדת בת נוספת, רבקה, עברה לעיר הגדולה ברלין והתמקמה שם ברחוב אאוגֶנשטראסה. באותו בית נולדו זיכרונותיה הראשונים של הינדה – לימים אילה.
אילה ואחותה רבקה בבילוי משותף
ברלין-פריז-תל אביב
באביב 1933 עלו הנאצים לשלטון בגרמניה. יוסף גלנטי בתבונתו, ראה בכך אות מבשר רעות והחליט לעזוב את גרמניה. קרובי וידידי המשפחה הגיבו בתמיהה, כי חשבו שזה שיגעון לעזוב בית ופרנסה טובה ולנדוד לארץ אחרת. אבל הוא היה נחוש בדעתו. המקום הקרוב והמוכר שבו ראה סיכוי לחיים סבירים היה פריז. הוא נסע לשם והחל להכין מקום למשפחה.
"במשך כמה חודשים התנהל קשר מכתבים בינינו לבין אבא. בינתיים האנטישמיות הרימה ראש בברלין. אני זוכרת אירועים שבהם זרקו אבנים על יהודים. תחושת האיום חדרה ממש לתוך הבית, כאשר הגרמנים באו לחפש את אבא." לאחר חודשים אחדים ביקשה האם חנה היתר לעזוב את ברלין לפריז עם הילדים.
"היה זה יום קיץ בהיר. המזוודות היו ארוזות, ואנו הבנות לבשנו שמלות משי כחול כהה עם צווארון לבן, נעלנו נעלי לק שחורות עם גרביים לבנים ויצאנו לדרך. עזבנו את הבית בברלין ולא ידענו כי לעולם לא נוכל לחזור אליו. כשהתחילה שנת הלימודים בפריז הלכנו רבקה ואני יחד לכיתה א' ולמדתי לדבר צרפתית מהר מאוד.
בחורף היה קר ואפרורי מאוד, חלינו בחצבת ואושפזנו בבית חולים בבידוד. בזמן הזה נעשו בבית הכנות לנסיעתנו לארץ ישראל. אבא הוא שהשתוקק לנסוע לארץ הקודש ואילו אמא לא התלהבה מן הרעיון. היא כבר השתלבה בעבודה וקיוותה שיסתדרו, אבל אבא שכנע אותה כי גם בפלשתינה אפשר לבנות עתיד טוב" מספרת אילה.
תפוזים בנמל יפו
"חודשים אחדים בלבד אחרי שהתחלנו להתאקלם בפריז היה עלינו להיפרד מהעיר, ושוב יצאנו לנדודים. נסענו תחילה ברכבת מפריז למרסיי ואחר כך הפלגנו באונייה 'מריה פשה' אל ארץ ישראל.
ההפלגה לא הייתה נעימה. טלטולי האונייה גרמו לנו להקיא אבל התאוששנו כשראינו מולנו את חופי ארץ ישראל שסימנו התחלה של פרק חדש בחיינו.
הגענו לנמל יפו בשעת יום. היה זה יום קיץ שמשי וחם ואנו הבנות לבשנו שמלות משי ונעלנו את נעלי הלק השחורות. האונייה עמדה במרחק מה מן הנמל. היה עלינו להמתין לאישור הבריטים להיכנס לנמל. בעת שהמתנו, התקרבו אלינו סירות קטנות ובהן ישבו ערבים שהביאו סלי קש מלאים תפוזים כתומים. הסלים נקשרו לחבלים והועלו אל האונייה והתפוזים נמכרו לנוסעים שעמדו על הסיפון.
זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי תפוזים טריים, 'יפו אפוזינן' בגרמנית. הפירות היו יפים ונוצצים והמיץ המתוק והעסיסי שנטף מהם היה משיב נפש."
כשירדו מהאונייה ראו מולם נוף חדש וזר. ברחובות העיר שנשקה לחוף הים, על דרכי חול לא סלולות, התערבבו אלה באלה רכב ממונע, עגלות רתומות לסוסים או לחמורים, רוכבי אופניים ואפילו גמלים נראו, בעיקר באתרי בנייה גדולים, נושאים שקים של חומרי בניין. פה ושם שברו עצים אחדים את המראה הבהיר בכתמי ירק והעניקו מעט צל לעוברים ושבים בעיר החמה. צליליהם של שתי שפות לא מוכרות התערבבו באוזניהם – עברית וערבית. לאחר מספר ימים עברה המשפחה להתגורר ברמת יצחק בסמטת השילוח.
"לעומת ערים כמו ברלין ופריז ואפילו תל אביב, נראתה סביבתנו החדשה כמו מדבר. במרחב של חולות היו פזורים כמה בתים ובקרבתם היה מאהל בדואי. בתקופה הראשונה בארץ הייתה אמא המומה. מעולם לא ראתה אנשים, ואפילו לא ילדים הולכים יחפים ברחוב. זה היה רק פרט אחד קטן מתוך מכלול של נוף, אקלים ואורח חיים שהיה שונה לחלוטין מהעולם שבו גדלה."
אילה ואחותה רבקה בבית קפה בתל אביב
חולות, עז ותרנגולות
הדאגה הראשונה שהטרידה את ההורים הייתה הפרנסה. בתקופה הראשונה עבד האב יוסף יום ולילה. ביום עבד בקטיף בפרדס ובלילה בבנייה.
"כדי להאכיל שש נפשות החליט אבא להקים בחצר שלנו משק קטן. הוא לווה כסף מהבנק וקנה עז שיובאה מרומניה. יום-יום לקח אבא את העז לטייל בשדה, כדי שתאכל עשב ותגביר את תנובת החלב שלה. באחד הטיולים הללו הגיעו לשכונת 'חאפ' (היום זהו רחוב שינקין בגבעתיים) ולשטח המרעה הזדמן גם תיש. בעקבות הפגישה המליטה העז שני גדיים. עכשיו כבר היה לנו דיר. בחצר היה גם לול תרנגולות לביצים. בלילה הכנסנו אותן הביתה כדי להגן עליהן מפני השועלים והתנים שבאו מן הגבעה הסמוכה (כיום נמצא עליה מצפה הכוכבים). כך גרנו ארבעה ילדים בחדר אחד, ההורים בחדר שני והתרנגולות בחדר השלישי."
כיוון שאבא הנהיג בבית אורח חיים דתי, נשלחנו לבית ספר דתי בבני ברק. אני התקבלתי לכיתה ב', וכשהגעתי לשם שאל אותי המורה לשמי ועניתי: הינדה. הוא התקשה להשלים עם השם הזר, והחליט לתרגם את השם לעברית ולקרוא לי 'אילה'.
כשהייתי בכיתה ה' עברנו לבית ספר חילוני ב'כופר היישוב', ורק כשעברנו ללמוד ב'אהל שם' התחלנו ללמוד גם אנגלית. בבית דיברנו גרמנית ובבית הספר – עברית, כך שאת הצרפתית שכחנו.
"ב-1938, כשהייתי כבת 12, חלתה אמא בטיפוס ואחרי כשבוע נפטרה. כשנה לאחר מותה פרצה מלחמת העולם השנייה." לרוב האוכלוסייה היהודית בארץ היו קרובי משפחה באירופה. גם למשפחת גלנטי. "דב אחי התגייס לבריגדה היהודית והגיע במסגרת שירותו בבריגדה לאירופה. שם איתר את רוזה, אחותו של אבא ששרדה את השואה עם שתי בנותיה נֶטי ופאני, והביאן ארצה. לעומת זאת אֶרנה, אחותה של אמא, ששרדה את ברגן בלזן, היגרה לקנדה ושני אחיה של אמי היגרו לארצות הברית עוד לפני המלחמה לאחר שהתחתנו בגרמניה עם שתי אחיות."
בית מוקף שדות חיטה
בנובמבר 1949 נישאה אילה ליוסף הגלילי, בנם של צביה ויצחק ויסבורד. יצחק היה איש העליה השניה, עלה ארצה ב-1913 והיה נחוש בדעתו להקים בה את ביתו. הוא עסק בפעילות ציונית וב-1920 היה שותף להקמתה של שכונת בורוכוב בגבעתיים.
במכתב לאֶחיו דוד ויעקב סיפר יצחק כי הוא ובן גוריון, שותפו לבניית השכונה, תורמים כל חודש לקופת הקרן הקיימת, שהייתה סמל לקשר שבין יהודי התפוצות ליישוב בארץ ולגאולת הקרקעות בארץ האבות.
בשנת 1922, משהסתיימה בניית שכונת בורוכוב, נוסדה קבוצת 'אחוה' ויצחק היה אחד הפעילים העיקריים בה. בהמשך רכש לעצמו משק בעפולה בירת עמק יזרעאל, הקים שם את בית המשפחה. וב-1934 הצליח לשכנע את אשתו צביה לעלות לארץ ישראל יחד עם בניהם – יוסף ואליעזר, להגשים את החלום הציוני שלו.
בית משפחת ויסבורד עמד ברחוב קרן היסוד 22 בעפולה, מוקף שדות חיטה. משני צידי הבית היו עצי אקליפטוס שגדלו לגובה רב ויצרו רוח נעימה בבוקר ואחר הצהריים. שפע של ציפורים גדלו בין ענפיהם והשמיעו את שירתן.
בביתו ובחצרו שבעפולה הגשים יצחק את חזונו הפרטי: הוא הקים לו בוסתן ארצישראלי שהכיל את שבעת המינים וגם עצי אגס, תפוח, אשכוליות, תפוזים ולימונים. אפילו כוורות של דבורים היו שם וגם לול תרנגולות לביצים, תרנגולי הודו וברבורים. ממש חצר זבת חלב ודבש.
יוסף הקים לעצמו חברת להובלת חומרי בניין: בלוקים, חצץ, חול ומלט, ואילה טיפלה באהבה ובמסירות בארבעת הילדים: אריה, חנה, רבקה ונגה. בשבתות היו נוסעים לטיולים משפחתיים בטבע, לשפת הים או לביקורים משפחתיים.
שנות האושר המשותפות תמו בעקבות מחלתו של יוסף. אילה סעדה אותו במסירות עד יומו האחרון, כשנפטר בפברואר 1980.
כיום, מתגוררת אילה בת ה-95 ברמת גן בקרבת 4 ילדיה ובני משפחותיהם, היא מוצאת אושר וסיפוק עצום ב-12 נכדיה ו-28 ניניה ולכל אחד מהם היא דואגת להכין את המאכל האהוב עליו.
"המשפחה", אומרת אילה, "היא תמצית חיי והיא פורחת ומפיצה ריח כפרח קסום, ואותו אמשיך לגדל ועליו להגן כאילה שלוחה".
אילה ויוסף ויסבורד
בינה מלאכותית – ובעיקר התחום שנקרא למידת מכונה נטמע בשגרת היום-יום שלנו
הרשתות החברתיות משנות את מחירי הנדל"ן.
האם דירות 'פוטוגניות' נמכרות מהר יותר ומדוע יזמים משקיעים בלובי מעוצב?
שיחה עם טפסר משנה אבי קורדובה, מפקד כבאות והצלה בגבעתיים ורמת גן, החושף את האתגרים, ההכנות והמחויבות של לוחמי האש
בעקבות המצב שמביא לדחיות במועדי הבחינות קוראים מנהלי בתי הספר והמורים לבטל כליל את בחינות הבגרות שנותרו, ולהמיר אותן בציוני ההגשה הפנימיים, שיחשבו כציון הסופי.
הלינה במקלטים הציבוריים אפשרית
כחלק מההיערכות לשעות הלילה, ולרווחת התושבים המתקשים להתנייד אל המקלט הקרוב
עיריית גבעתיים פותחת שמרטפיה לילדי וילדות העובדים החיוניים על מנת למצוא פתרונות להורים שבשירות הביטחון והרפואה
במקום שהרכבת תהיה תת קרקעית ותוכל ליסוע מהר ובאין מפריע, חופרים בשביל שהרכבים יסעו בתת קרקע
המופע התקיים השנה במסגרת שבוע הוקרה ייעודי למשרתי ומשרתות המילואים ובני משפחותיהם – תושבי העיר.
הקמת התחנה החדשה תשפר את יציבות ואמינות מערכת החשמל באזור גבעתיים, דרום רמת גן ומזרח תל אביב
KGM (סאנגיונג לשעבר) מחדש את השיווק בישראל של דגם ה-Torres. מנוע 1.5 טורבו עם מומנט של 28.5 קג"מ והספק מרבי של 163 כ"ס
המסגרות בהן ישתלבו בני הנוער ממוקמות בכל רחבי הארץ וביניהן ניתן למצוא את 'בני המושבים', 'הנוער העובד והלומד', 'אחריי', 'מעשה' ועוד
בוחרים ב'דאונסייזינג: למכור את הבית הגדול ולעבור לדירה קומפקטית, נגישה ומעוצבת
רק כ-60% מוסדות החינוך בישראל מוגנים באופן מלא כיום. גבעתיים הפכה לעיר הראשונה והיחידה בישראל שהשלימה הגנה מלאה ותקנית על כלל מוסדות החינוך
הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,
עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!
הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,
עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!