26/07/2024
26/07/2024
יום שישי, 26 ביולי 2024
עידו נולד בגבעתיים ומתגורר בה עד היום, הוא למד בבית הספר היסודי שמעוני ואחר-כך בבית הספר לאמנויות תלמה ילין.
"המוזיקה הופיעה די מוקדם בחיי, עם זאת לא התחלתי לנגן בגיל שלוש ולכן אני לא חושב שהייתי 'ילד פלא' למרות שזה כתוב בחלק מהעיתונים, בעיקר בשוויץ, המדינה הראשונה שהופעתי בה מחוץ לישראל. תמיד היה אורגן חשמלי בבית עם שתי מקלדות וכמה פדלים, לכן הייתה אינטראקציה כלשהי עם מוסיקה.
אנקדוטה משעשעת שהוא מספר מעידה עליו שכבר כילד צעיר הוא היה עצמאי ונחוש – "כשהייתי בן שש, בימים הראשונים כתלמיד בבית הספר היסודי, אמי קבלה טלפון מבית הספר, ומאוד נבהלה בתחילה וחששה שמא קרה משהו. לאחר שהמזכירה הרגיעה אותה, היא אמרה לה שרשמתי את עצמי לחוג אורגנית שמתקיים בבית הספר לאחר שעות הלימודים וביקשה את אישורה.
וכך במשך שלוש שנים למד נגינה בחוג אורגנית, שהתקיים מטעם קונסרבטוריון גבעתיים בשיתוף פעולה עם בית הספר ובהגיעו לגיל עשר התחיל ללמוד בקונסרבטוריון אצל המורה גנית פולין. כתלמיד תיכון תלמה ילין ניגן עם תזמורת בית הספר, לעיתים קרובות כסולן ואף זכה לנסוע איתה לקונצרטים בצרפת.
הוא הופיע כפסנתרן בפסטיבלים גדולים ברחבי העולם ביניהם פסטיבל לוצרן, פסטיבל אוקספורד, לוגאנו ועוד. לאורך השנים ניגן עם פסנתרנים מהשורה הראשונה בעולם ביניהם בוריס ברזובסקי, כריסטוף אשנבאך, מארי פרחיה ומנחם פרסלר.
בארבע השנים האחרונות הוא תלמידו של פרופ' אריה ורדי חתן פרס ישראל.
האם אתה כותב או רק מבצע ואיזה סגנון אתה מעדיף?
"יש לי כמה יצירות וכמה מאות סקיצות לא גמורות שאני שומר כרגע לעצמי, אבל אני לא יכול לומר שאני מלחין. אני גם לא מגביל את עצמי לסגנון זה או אחר. בעבר ניגנתי בהרכב מוזיקה עתיקה בחלילית ועוגב, ורפרטואר מוזיקלי רחב מימי הביניים והרנסאנס. כפסנתרן אני מנגן החל מבארוק מוקדם עד אמצע המאה ה-20, אם יהיה משהו מעניין באופק שיכתב בימים אלו, למה לא?"
התחרות International Piano Competition City of Vigo התקיימה אונליין בויגו בספרד ושודרה בכל העולם בשידור חי. נגשו אליה למעלה מ-300 איש מרחבי העולם, לשלב הראשון התקבלו 67, לשלב השני עלו 26, ולגמר עלו 11. בראש צוות השופטים עמדה הפסנתרנית האגדית מרתה ארגריץ'.
ספר על הזכייה ועל משמעותה עבורך
"אנחנו מכירים תרבויות עבר בעיקר על סמך האמנות שהם יצרו ופחות על סמך המלחמות שלהם. כבר למעלה מחצי שנה שהתרבות במדינת ישראל פחות או יותר מושבתת, מה שלא קרה באף תקופה בהיסטוריה. היה לי הכבוד לגשת לתחרות הזו ולזכות בה כנציג הישראלי היחיד וגם כי זו הייתה התחרות היחידה שהתקיימה עד כה (לפי ידיעתי) בזמן משבר הקורונה.
האפשרות של קבוצת אנשים לבלות יחד ולעבור טרנספורמציה משותפת שיכולה לקרות אחרי קונצרט, הצגה או סרט לא קיימת כרגע וזה בהחלט מטריד אותי.
ב"דבר", כותב אלבר קאמי על סיטואציה של עיר מוכת מגפת דבר, שנסגרת בפני העולם וכך נוצרת הפרדה בין משפחות וקרובים. כשהמגיפה חולפת והעיר נפתחת, מגלה האדם שנפרד מאהובתו הרחוקה בזמן הסגר שהוא כבר אינו אותו אדם. על מנת שנצליח לגשר על הפערים האלה שיווצרו אחרי הקורונה אנחנו צריכים למצוא דרכים יצירתיות להישאר ביחד על מנת לחלוק חוויות, חלומות וקשיים."
מסר חשוב לסיום?
"אני מאמין בכל ליבי שחשוב מאוד שכל ילד יקבל הזדמנות לנגן בכלי ויחשף למוזיקה קלאסית מגיל צעיר. אני מקווה שכל בתי הספר יכירו בכך ויכניסו לימודי כלי ומוזיקה לקוריקולום כחלק אינטגראלי ובלתי נפרד. מלבד היתרונות האישיותיים הגדולים, כל ילד שמנגן בכלי לומד שהחזרה על דבר מסוים משפרת אותו, וזה תקף לכל תחום בחיים."
| אודה | ||
|---|---|---|
|
מאת המשורר האנגלי ארת'ור או'שונסי. אנו, שאת המוסיקה יוצרים, ואנו, שאת החלומות חולמים, תועים על אלו שאת הגלים שוברים, ואצל זרמי-מים שוממים יושבים; שאת העולם מאבדים ונוטשים, עליהם, אורות הירח החיוור מבהיקים: עודנו אנו מנערים ומטלטלים, את העולם, כך נראה, לנצח נצחים. |
||
| תרגום: עידו זאב |
הכתבה פורסמה במגזין 74
למעבר למגזינים:
הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,
עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!
הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,
עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!
