מהוראה לאמנות

כשהחלה שנת הלימודים ב-1 בספטמבר 2005 'דגדג' לי הגיר ביד. הגיר שהיה חלק ממני כל כך הרבה שנים" – אומרת פנינה אני נורא מתגעגעת להוראה, לכיתות הלימוד, לילדים. כן, אני גם מתגעגעת לימים של ערכים אחרים ומוסר אחר. מערכת החינוך בשנים האחרונות היא פועל יוצא של מגמות פוליטיות. לצערי זה שליפות מהמותן ולא משנה סדורה. אני זוכרת לטובה שני שרי חינוך: זבולון המר ז"ל- שידע, הבין והכיל את כל זרמי החינוך בעם, ויוסי שריד ז"ל – שבאמת ובתמים פעל וראה בתפקידו שליחות ולא ברירת מחדל. מהחינוך בגבעתיים אני דווקא מרוצה. נראה לי שבעירנו פועל ראש עיר אמיץ שיודע ויידע לכוון את החינוך בתבונה וללא שנאה ל'אחר'. הוא מזכיר לי את יצחק ירון ז"ל, שהיה איש חינוך אמיתי". עם כל הכאב שחשה על הפרישה מההוראה – מרגע שגמלה ההחלטה זה נגמר! וממש במקביל הייתה ההחלטה ללכת לכיוון הציור.
בכל שנותיה בבית הספר היתה פנינה יצירתית, גם אם לאו דווקא בציור. מעולם, קודם לכן, לא ציירה, הגם שאמה, שרה טאובה, ציירה. פנינה פנתה ל'בית שרת', למורה ברוריה הסנר, שבדרכה המיוחדת כיוונה, הדריכה לימדה טכניקות שונות ובעיקר נתנה בידי פנינה כלים לעבוד איתם מול בדי הקנבס. כבר 13 שנה שהיא מציירת, באותו מקום, באותה קבוצה, ועם אותה מורה שהיא בטוחה שעדיין יש לה מה ללמוד ולקבל ממנה. "כי היא מגרה לנו את הדימיון, פותחת בפנינו אופקים חדשים"- היא אומרת. בכל שנה הקבוצה מציגה את עבודותיה הנבחרות בנמל יפו. לא מכבר הוצגו עבודות של הקבוצה בשנגחאי, סין ובחודש מרץ 2018 היא נוסעת, עם הקבוצה, לתערוכה שלהם בוירג'יניה ארה"ב.

'טעם של עוד'

כיום תופס הציור מקום של כבוד בחייה, בעולמה והיא אומרת כי העיסוק האינטנסיבי בציור פתח אותה לראייה אחרת של הדברים. היא מרבה ללכת לגלריות, לחנויות אמנות ולמוזיאונים, בארץ ובחו"ל. אף אחד לא יתפוס אותה למשל בחנות בגדים. זה פשוט לא מעניין אותה.
העבודות שלה מעניינות, משאירות 'טעם של עוד', ונותנות חומר רב למחשבה ולאינטרפרטציות. היא מציירת בשמן ובאקריליק, בטכניקות שונות ומגוונות, לא אחת בתוספות של הדבקות חומרים שונים לקנבס, למשל שקיות תה, חתיכות בדים ועוד. בולטת העובדה שאין בציורים צבעים. גם לדמויות שבכל ציור – אין פנים. הם לא מוגדרים. הם בעצם 'כל אדם' – לפי עיני המתבונן. "כל האנשים שלי נראים סובלים או עצובים, אולי כי אני סובלת, ואולי באמת זה בעיני המתבונן לי הם נראים סובלים וציירתי אותם מתוך המחשבה הזו" – היא אומרת ומוסיפה הציור מעסיק אותי כל הזמן. גם כשבפועל אני לא מציירת – אני חושבת על הציור הבא, הרעיון הבא". ב-30 בנובמבר (ועד 20 לדצמבר) תפתח תערוכת יחיד שלה בגלריה התל אביבית הנחשבת והותיקה 'טובה אוסמן' הגלריה מוגדרת ככזו ל'אמנות ישראלית ופלסטינאית עכשוית', ופועלת למעלה מ-30 שנה, כשהיא מציגה אמנים צעירים, ישראלים ופלסטינאים, לצד אמנים ותיקים ומוכרים. ההגדרה הזו של הגלריה שימחה מאד את פנינה – שלא ידעה על כך קודם לכן. את השידוך לגלריה חייבת פנינה למורתה ברוריה הסנר, שסברה כי הציורים
ראויים לתערוכת יחיד. לשמחת שתיהן גם טובה אוסמן, בעלת המקום, שראתה כמה ציורים, התרשמה כי הם ראויים לבמה מתאימה והיא גם זאת שבחרה אילו ציורים יהיו בתערוכה. וכך הוחלט שעל קיר אחד תוצג סדרה בת 12 ציורים קטנים של נשים, ועל הקירות האחרים יוצגו ציורים בגדלים ובנושאים שונים. אני משתדלת לא לשמוע חדשות. הפוליטיקה מדכאה אותי למוות"- אומרת מי שמהסבריה לחלק מהציורים ומהמניעים שלה לפרישה מהוראה – ניתן להבין כי היא לא מהצד הפוליטי של השלטון של השנים האחרונות "הכי חשובים לי: המשפחה, הציור והחברים שלנו"