ופה מתחיל סיפור הצילום

ב-1970 התגייס לחיל חימוש ואחרי טירונות בראמאללה וקורס חשמל טנקים, שירת ברפידים שבסיני וקצת בבלוזה ובמיתלה. כשפרצה המלחמה ב-1973 הוא היה חתום לשנת קבע. באותו בוקר, בשעות שלפני פרוץ המלחמה הוא יצא כדי לבדוק את הטנקים של הסמח"ט. "חזרנו לרפידים על נגמ"ש ומשם לכיוון המיתלה". בהמשך הוא חצה את תעלת סואץ על דוברות ושהה כחצי שנה בקילומטר ה-101 המפורסם.

"ופה מתחיל סיפור הצילום שלי שנמשך עד היום"- הוא אומר – "אחרי חודש וחצי יצאתי לחופשה ראשונה וחזרתי ממנה עם מצלמת 'קוניקה', של ההורים. במצרים צילמתי את התמונות הראשונות שלי. מאז לא עזבתי את המצלמה אבל רק שנים אחרי אותה התחלה, בשנת 1990, עשיתי קורס ראשוני בצילום אצל יואל שפרוג, ושנה לאחר מכן לימודים נוספים אצל דן חן."

חיידק ההתנדבות, המקונן בו בכל תא ותא בגופו ובנפשו, החל, מטבע הדברים, עם שורדי השואה. כבן של ניצולים, שהושפע במיוחד מהסיפור של אמו שעברה את אושוויץ-בירקנאו והשתחררה מברגן-בלזן, זה הנושא שבו חש צורך לתרום ולעשות ככל יכולתו.

"כילד בתקופתי לא דיברו על השואה בבית, עם הילדים, רק הרבה יותר מאוחר. אבל כמובן שזה היה מורגש וידענו"- הוא מספר – " בשנת 1999 כשהוקם ארגון 'ליונס גור אריה', בגבעתיים, והצטרפתי אליו, נמשכתי באופן טבעי לנושא השואה ובהמשך הייתי ממקימי 'קפה אירופה' בגבעתיים. אמי ביקשה שאעשה טוב לשורדים שעברו גיהנום – ועד היום אני קשור אליהם ועושה ככל יכולתי. 'קפה אירופה' בגבעתיים הוא הגדול בארץ. מכל ההתנדבויות, נושא השואה הוא הקרוב ביותר ללבי, ובכלל זה עמותת שורדי ברגן-בלזן שאני הצלם שלה וחבר בה. הצילומים נשלחים בכל שנה לגרמניה, להראות שיש פעילות, והם מקצים לנו תקציב."

ניכר בו שהנושא הזה לא סתם קרוב ללבו אלא ממש פורט על נימי נפשו. הוא נסע עם אמו לאושוויץ, ביקר בבית ילדותה, בכפר בהונגריה, פעמיים ואומר שבכל נסיעה כזו הרגיש שהוא נוסע למחוז ילדותו שלו! שכאשר הוא הגיע לשם הוא הרגיש 'בבית', חש ששם הם שורשיו. גם בבית אביו הספיק להיות, כשנסע לשם עם אביו המנוח שנפטר לפני חמש שנים.