20/07/2024
20/07/2024
שבת, 20 ביולי 2024
הפתעות קטנות לראש השנה
09/09/2020
העוגה המפתיעה של אורטל
09/11/2020

התפוח שלא נפל כל כך רחוק מהעץ

שמעון פינקלשטיין – צלם-אמן חזר הביתה אחרי 45 שנה

נעמי לבנון-קשת

"אדם המכור לנוף, קשוב לאיכויותיו של הטבע ומבין את צפונותיו. חמוש במצלמתו הוא יוצא אל הטבע לתור אחר נופים חדשים ולגלות אתרים ופינות עלומות שמרביתנו לא מבחינים בקיומם". שמעון פינקלשטיין שב לארץ אחרי 45 שנים בקנדה, וזכה לקבלת פנים חמה במיוחד של דורון פולק, מנהל ואוצר גלריית מכון המים בגבעתיים, לאחר שהתרשם מהאיש ומעבודותיו.

"אני מצלם רק טבע, שעומד שם תמיד, בשקט, בסבלנות, ומזמין אותי לתוכו. אני ממש מרגיש אותו. אני רואה משהו – בגזע העץ, באבן, בסלע – ומצלם. אני אף פעם לא נותן שם לעבודות שלי. רוצה שכל אחד יראה בהם מה שהוא רוצה לראות"

שמעון מעולם לא צייר ואין לו שום רקע אמנותי. הצילום הגיע בסוף שנות ה-90' דווקא בביקור בארץ – כשנסע לסיני ולפתע הבחין בבדואי זקן הולך לאט-לאט, כמו בסלואו-מושן, כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. "ואז פתאום הבנתי שיש גם קצב אחר, והתחלתי לצעוד כמוהו ונפקחו עיני: פתאום ראיתי דברים!"- משחזר שמעון את תחילת דרך הצילום ומסביר: "אני מצלם רק טבע, שעומד שם תמיד, בשקט, בסבלנות, ומזמין אותי לתוכו. אני ממש מרגיש אותו. אני רואה משהו – בגזע העץ, באבן, בסלע – ומצלם. אני אף פעם לא נותן שם לעבודות שלי. רוצה שכל אחד יראה בהם מה שהוא רוצה לראות. בכל מה שנוגע לצילום אני חש בתוכי להבה. גיליתי משהו ייחודי שלא כל הצלמים עושים, וזה תקף במיוחד לימים אלה, של קושי, הצילום בשבילי הוא אנטי-חירפון".

שמעון מצלם מקטעים, בלי תכנון. הכל ספונטני. הוא יכול לטייל לתומו ולפתע להבחין בקיר עם טחב – אהבתו הגדולה. או שפתאום גזע עץ יתפוס את עינו כי הוא רואה בו משהו שאף אחד אחר לא בטוח שיראה.

הוא מצוייד במצלמה גדולה ומשוכללת אבל ברוב המקרים מעדיף את המצלמה שבמכשיר הסלולארי שלו "כי זה נותן לי יותר פרספקטיבה. זה כמעט כמו העין שלי – בגלל הקירבה הפיזית לעצם המצולם".

החיבור לטבע

הוא נולד ועד גיל 6 גדל בעכו. עד היום טבעו בו זיכרון שנחרת עמוק ורק אחרי שנים הבין את משמעותו: "אמא שלי הביאה הביתה רגל של פרה להכנת רגל קרושה וברגע שראיתי אותה – נמלטתי בבהלה ובצעקות שהרגל 'מסתכלת עלי'. כי זה מה שהרגשתי! כך למעשה התחיל החיבור שלי לצד הנסתר של הטבע – למרות שהבנתי זאת רק אחרי עשרות שנים"- מספר שמעון, המתגורר כיום עם רעייתו אליה, ברמת גן.

"מעכו עברה המשפחה לבני ברק. אבא היה נגר ואמא הייתה אחות – והם הלכו בעקבות הפרנסה. ואז עברה המשפחה לחולון, שם כבר למדתי עד סיום בית הספר המקצועי. ועם זאת, כל השנים האלה, הזיקה הייתה ונשארה: עכו. ועכשיו – פשוט התאהבנו ברמת גן" – אומר שמעון. אליה, האשה שאיתו, מסכימה לדבריו. היא עצמה ילידת לבנון ועלתה עם משפחתה בגיל צעיר. שנים אחדות לאחר מכן עזבה המשפחה לניו יורק.

את שירותו הצבאי עשה שמעון בדילוגים מחיל אחד למשנהו, ולאו דווקא בהצלחה יתירה: מחימוש לשיריון, לחיל האויר, ולבסוף לחיל הים. "בסיום שירותי, ב-1972, דודים שלחו לי כרטיס לבאפלו. שם נפתח בפני עולם חדש ובשובי – הכל הפריע לי. בתוך זמן קצר פרצה מלחמת יום הכיפורים והיישר מבית הכנסת דהרתי הביתה ולבק"ום – כדי שישבצו אותי. היה שם בלאגן גדול ונשלחתי לביר גפגפה להפגזה נוראה. חמישה חודשים הייתי בסיני ואז גמלה בלבי ההחלטה לעזוב הכל. בלי שום תכניות והבחירה נפלה על מונטריאול קנדה, כי גם שם היו לו דוד ודודה.

"צבע בצילומים הוא כמו מייק-אפ ואילו צילומים בשחור-לבן הם הם הדבר העוצמתי והמרשים"

שוב מתחיל מחדש…

לאחר התאקלמות קצרה ונישואים לאליה, פתח במונטריאול חנות לריהוט מובא מהמזרח הרחוק ומאז החל סיפור האהבה שלו לעץ, מה שהביא לפתיחת רשת של 15 חנויות.

מהר מאד החל לשלב צילומים שלו בחנויות הריהוט והאביזרים, להשלמת האוירה שהם יצרו עבור לקוחותיהם. תחילה לא העז לתלותם, רק הראה אותם, במחשב, ללקוחות נבחרים שסבר כי יבינו את הרוח שבהם. ואכן כך היה. אנשים אהבו וזה היה השלב בו החליט להעביר את צילומיו לבדי קנבס ענקיים, שהתאימו לבתים המידות של רוב לקוחותיו. בתחילת הדרך היו צילומי הענק שעל בדי הקנבס – בצבע, ואז הוא פיתח תיאוריה לפיה "צבע בצילומים הוא כמו מייק-אפ ואילו צילומים בשחור-לבן הם הם הדבר העוצמתי והמרשים"- כהגדרתו. ומאז הוא מצלם בשחור-לבן, ואכן צילומיו לא מותירים את הצופה בהם – אדיש.

הוא אוהב להווכח שוב ושוב עד כמה בעצם הוא תפוח שלא נפל כל כך רחוק מהעץ: "עובדה: אני אוהב עץ! ואני זוכר כמה אבא שלי שמח שירשתי ממנו את האהבה הזו לעץ, מאסיבי, גושני, בכל צורה וגודל"

רואה – ומצלם!

על ההחלטה להותיר הכל מאחור ולעשות עלייה הוא אומר שנבעה בין היתר מהעובדה כי הוא ואליה הגיעו לנקודה בחייהם בה הבינו כי מיצו את אמריקה והתלבטו בין ישראל לג'מייקה. לשמעון יש בארץ אחות, לאשתו יש בארץ שתי אחיות וכך הוחלט. הם מכרו את כל החנויות, והותירו מאחוריהם בית מדהים ומרהיב ביופיו – באי ג'מייקה, על צוק פראי היורד לחוץ ים יפהפה. לפני שעזבו הוא מצא עצמו מצלם 'בטירוף' כהגדרתו, אך עד מהירה גילה, לשמחתו, שגם פה יש לו כר נרחב לצילומים המיוחדים שלו. "לאחרונה גיליתי את חוף אפולוניה"- הוא אומר בשמחה – ובנוסף החלטתי לעבור ולצלם בכל הגנים הלאומיים בארץ, כי הרי לטבע ולנוף אין ארץ. זה בכל מקום – רק צריך לראות. ואני רואה – ומצלם!"

ילדיהם הבוגרים המתגוררים בקנדה (בן 38 נשוי ואב לשלוש בנות, ובת בת 28 רווקה) תמכו בהחלטתם לעזוב הכל מאחור ולחזור לארץ. שמעון ואליה מסבירים כי ילדיהם חיים את חייהם ושניהם, ההורים, הגיעו למסקנה המתבקשת שגם חייהם נחשבים והם רוצים לחיות אותם כראות עיניהם.

כרגע שניהם עדיין באופוריה של 'עולים חדשים' שחזרו הביתה אחרי עשרות שנים. הם בתהליך בנייה של עצמם. אליה מלמדת שפות, במסגרת 'ניו סקול', כרגע בזום בשל הקורונה. שמעון רוצה להפיץ את צילומיו, להביאם לידיעת כמה שיותר אנשים. מפנטז לראותם תלויים בכל חלל שבו נמצאים אנשים.

היום בשבתו בדירתם המטופחת והמשופעת בעבודות שלו, ברמת גן, הוא אוהב להיזכר באביו הנגר שנהג לתעד את חייו, אוהב להיזכר בריח דבק הנגרים שליווה אותו במשך שנים, ובעיקר הוא אוהב להווכח שוב ושוב עד כמה בעצם הוא תפוח שלא נפל כל כך רחוק מהעץ: "עובדה: אני אוהב עץ! ואני זוכר כמה אבא שלי שמח שירשתי ממנו את האהבה הזו לעץ, מאסיבי, גושני, בכל צורה וגודל."

שמעון פינקלשטיין משתתף בתערוכת "החלל הריק" המוצגת בתיאטרון גבעתיים. אוצרים: דורון פולק ואסתי דרורי.

»» »» »» »» »» »» »»

 


הכתבה פורסמה במגזין 72

למעבר למגזינים:

ל‘גבעתיים פלוס’הקליקו כאן

ל‘רמת גן פלוס’, הקליקו כאן 


07/16/2024

"גבעתיים כובשת את לבבות הישראלים"

דרור דבאח הוא מנכ"ל 'יעד' החברה לפיתוח גבעתיים המסכם בימים אלו חמש שנות כהונה ● מהנדס אזרחי ובעל תואר שני במנהל עסקים הרואה בעשייה הציבורית שליחות ● נשוי ואב לשלושה, מתגורר ביבנה
07/14/2024

"תל־אביב היא באמת עיר הפלאות של ארץ ישראל"

ביוגרפיה של עיר מרכזית, תוססת ומעניינת כמו תל אביב, היא בהחלט משימה מורכבת. "תל־אביב היא באמת עיר הפלאות של ארץ ישראל" הכריז הרברט סמואל, בנאום הפרידה שלו מהעיר במחצית 1925.
07/14/2024

איזה קיץ לוהט

הגיע הקיץ, חם כל כך בחוץ ומצב הרוח ירוד. אספתי עבורכם מספר מנות חדשות שיספקו לכם רגעים טעימים במיוחד, בר פנזור
07/13/2024

"חשוב להיות מעורבת, לפעול, להשפיע. בכל מגזר ובכל קהילה"

ליאור רותם-גורדון מאמינה בחוכמת הקהילה ● היזמת של הקמת ארגון 'היברידיות' יחד עם שותפתה לי-אור סלע ושותפה ל"בונות אלטרנטיבה" בעיר ● נבחרה כאחת מחמש נשות השנה של גבעתיים
07/13/2024

איך סיפור נולד?

איך הפכו כל הרעיונות של 22 תלמידי כתה ה' במרכז המחוננים והמצטיינים סחל"ב בגבעתיים לספר אחד משותף ומרתק 'אסקייפ – התעלומה במבנה הקסום'
07/12/2024

סיפור מהסרטים בשלושה ימים

איה כהן אבישר קשרה את הסיפור שכתבה בעשיה של אור-לי, במשפחה המיוחדת שלהם, בנסיבות נפילתו של עומרי וזכתה בפרס הראשון בתחרות, ארבעה כרטיסים לפסטיבל הסרטים בקאן, 'הכל כלול'.
07/12/2024

אאורה מקימה שני מגה פרויקטים בגבעתיים ומתכננת עוד ארבעה נוספים

גבעתיים בעיצומו של תהליך התחדשות, וחברת אאורה, חברת הנדל"ן למגורים המובילה בישראל, מקימה 3 פרויקטים גדולים בעיר
07/11/2024

ליאור קינן וספי עובדיה מדווחים מהשטח

אם גם אתם שמעתם את הכתב והפרשן הפוליטי ספי עובדיה מספר חוויות מגבעתיים בתוכנית הבוקר שלו בגלי צה"ל, או צפיתם בליאור קינן, הכתבת והמגישה מדווחת מהשטח וזיהיתם את הרחוב שלכם ברקע במהדורה של חדשות 13, זה לא במקרה. הזוג הנשוי מתגורר ממש כאן בגבעתיים
07/05/2024

"האומנות שלי היא אני ואני היא האומנות שלי", ליאור שוורצמן

ליאור שוורצמן, מעצבת, אומנית ומספרת סיפורים בעיצוביה. סיפור שהחל בבלט וממשיך באופנה בהצלחה רבה
06/28/2024

סביבה אידיאלית לחקר, ללמידה מבוססת פרויקטים ולהעשרה

תארו לעצמכם שאתם יכולים לשלוח את הילדים שלכם למסגרת חינוכית מעצימה, בה יפגשו ילדים סקרנים כמוהם, ושבה יוכלו לחקור וללמוד מיומנויות בעזרת מורים כאלו – שכל אחד מהם הוא מומחה בתחומו.


נשמח לשמוע מה שיש לך להגיד לנו

זהו? יוצאים מהאתר?

הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,

עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!

זהו? יוצאים מהאתר?

הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,

עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!

דילוג לתוכן