הפתעות קטנות לראש השנה
ספטמבר 9, 2020
אלה ספיר-גונן מאושרת כל יום מחדש
ספטמבר 10, 2020

התפוח שלא נפל כל כך רחוק מהעץ

שמעון פינקלשטיין – צלם-אמן חזר הביתה אחרי 45 שנה

נעמי לבנון-קשת

“אדם המכור לנוף, קשוב לאיכויותיו של הטבע ומבין את צפונותיו. חמוש במצלמתו הוא יוצא אל הטבע לתור אחר נופים חדשים ולגלות אתרים ופינות עלומות שמרביתנו לא מבחינים בקיומם”. שמעון פינקלשטיין שב לארץ אחרי 45 שנים בקנדה, וזכה לקבלת פנים חמה במיוחד של דורון פולק, מנהל ואוצר גלריית מכון המים בגבעתיים, לאחר שהתרשם מהאיש ומעבודותיו.

“אני מצלם רק טבע, שעומד שם תמיד, בשקט, בסבלנות, ומזמין אותי לתוכו. אני ממש מרגיש אותו. אני רואה משהו – בגזע העץ, באבן, בסלע – ומצלם. אני אף פעם לא נותן שם לעבודות שלי. רוצה שכל אחד יראה בהם מה שהוא רוצה לראות”

שמעון מעולם לא צייר ואין לו שום רקע אמנותי. הצילום הגיע בסוף שנות ה-90′ דווקא בביקור בארץ – כשנסע לסיני ולפתע הבחין בבדואי זקן הולך לאט-לאט, כמו בסלואו-מושן, כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. “ואז פתאום הבנתי שיש גם קצב אחר, והתחלתי לצעוד כמוהו ונפקחו עיני: פתאום ראיתי דברים!”- משחזר שמעון את תחילת דרך הצילום ומסביר: “אני מצלם רק טבע, שעומד שם תמיד, בשקט, בסבלנות, ומזמין אותי לתוכו. אני ממש מרגיש אותו. אני רואה משהו – בגזע העץ, באבן, בסלע – ומצלם. אני אף פעם לא נותן שם לעבודות שלי. רוצה שכל אחד יראה בהם מה שהוא רוצה לראות. בכל מה שנוגע לצילום אני חש בתוכי להבה. גיליתי משהו ייחודי שלא כל הצלמים עושים, וזה תקף במיוחד לימים אלה, של קושי, הצילום בשבילי הוא אנטי-חירפון”.

שמעון מצלם מקטעים, בלי תכנון. הכל ספונטני. הוא יכול לטייל לתומו ולפתע להבחין בקיר עם טחב – אהבתו הגדולה. או שפתאום גזע עץ יתפוס את עינו כי הוא רואה בו משהו שאף אחד אחר לא בטוח שיראה.

הוא מצוייד במצלמה גדולה ומשוכללת אבל ברוב המקרים מעדיף את המצלמה שבמכשיר הסלולארי שלו “כי זה נותן לי יותר פרספקטיבה. זה כמעט כמו העין שלי – בגלל הקירבה הפיזית לעצם המצולם”.

החיבור לטבע

הוא נולד ועד גיל 6 גדל בעכו. עד היום טבעו בו זיכרון שנחרת עמוק ורק אחרי שנים הבין את משמעותו: “אמא שלי הביאה הביתה רגל של פרה להכנת רגל קרושה וברגע שראיתי אותה – נמלטתי בבהלה ובצעקות שהרגל ‘מסתכלת עלי’. כי זה מה שהרגשתי! כך למעשה התחיל החיבור שלי לצד הנסתר של הטבע – למרות שהבנתי זאת רק אחרי עשרות שנים”- מספר שמעון, המתגורר כיום עם רעייתו אליה, ברמת גן.

“מעכו עברה המשפחה לבני ברק. אבא היה נגר ואמא הייתה אחות – והם הלכו בעקבות הפרנסה. ואז עברה המשפחה לחולון, שם כבר למדתי עד סיום בית הספר המקצועי. ועם זאת, כל השנים האלה, הזיקה הייתה ונשארה: עכו. ועכשיו – פשוט התאהבנו ברמת גן” – אומר שמעון. אליה, האשה שאיתו, מסכימה לדבריו. היא עצמה ילידת לבנון ועלתה עם משפחתה בגיל צעיר. שנים אחדות לאחר מכן עזבה המשפחה לניו יורק.

את שירותו הצבאי עשה שמעון בדילוגים מחיל אחד למשנהו, ולאו דווקא בהצלחה יתירה: מחימוש לשיריון, לחיל האויר, ולבסוף לחיל הים. “בסיום שירותי, ב-1972, דודים שלחו לי כרטיס לבאפלו. שם נפתח בפני עולם חדש ובשובי – הכל הפריע לי. בתוך זמן קצר פרצה מלחמת יום הכיפורים והיישר מבית הכנסת דהרתי הביתה ולבק”ום – כדי שישבצו אותי. היה שם בלאגן גדול ונשלחתי לביר גפגפה להפגזה נוראה. חמישה חודשים הייתי בסיני ואז גמלה בלבי ההחלטה לעזוב הכל. בלי שום תכניות והבחירה נפלה על מונטריאול קנדה, כי גם שם היו לו דוד ודודה.

“צבע בצילומים הוא כמו מייק-אפ ואילו צילומים בשחור-לבן הם הם הדבר העוצמתי והמרשים”

שוב מתחיל מחדש…

לאחר התאקלמות קצרה ונישואים לאליה, פתח במונטריאול חנות לריהוט מובא מהמזרח הרחוק ומאז החל סיפור האהבה שלו לעץ, מה שהביא לפתיחת רשת של 15 חנויות.

מהר מאד החל לשלב צילומים שלו בחנויות הריהוט והאביזרים, להשלמת האוירה שהם יצרו עבור לקוחותיהם. תחילה לא העז לתלותם, רק הראה אותם, במחשב, ללקוחות נבחרים שסבר כי יבינו את הרוח שבהם. ואכן כך היה. אנשים אהבו וזה היה השלב בו החליט להעביר את צילומיו לבדי קנבס ענקיים, שהתאימו לבתים המידות של רוב לקוחותיו. בתחילת הדרך היו צילומי הענק שעל בדי הקנבס – בצבע, ואז הוא פיתח תיאוריה לפיה “צבע בצילומים הוא כמו מייק-אפ ואילו צילומים בשחור-לבן הם הם הדבר העוצמתי והמרשים”- כהגדרתו. ומאז הוא מצלם בשחור-לבן, ואכן צילומיו לא מותירים את הצופה בהם – אדיש.

הוא אוהב להווכח שוב ושוב עד כמה בעצם הוא תפוח שלא נפל כל כך רחוק מהעץ: “עובדה: אני אוהב עץ! ואני זוכר כמה אבא שלי שמח שירשתי ממנו את האהבה הזו לעץ, מאסיבי, גושני, בכל צורה וגודל”

רואה – ומצלם!

על ההחלטה להותיר הכל מאחור ולעשות עלייה הוא אומר שנבעה בין היתר מהעובדה כי הוא ואליה הגיעו לנקודה בחייהם בה הבינו כי מיצו את אמריקה והתלבטו בין ישראל לג’מייקה. לשמעון יש בארץ אחות, לאשתו יש בארץ שתי אחיות וכך הוחלט. הם מכרו את כל החנויות, והותירו מאחוריהם בית מדהים ומרהיב ביופיו – באי ג’מייקה, על צוק פראי היורד לחוץ ים יפהפה. לפני שעזבו הוא מצא עצמו מצלם ‘בטירוף’ כהגדרתו, אך עד מהירה גילה, לשמחתו, שגם פה יש לו כר נרחב לצילומים המיוחדים שלו. “לאחרונה גיליתי את חוף אפולוניה”- הוא אומר בשמחה – ובנוסף החלטתי לעבור ולצלם בכל הגנים הלאומיים בארץ, כי הרי לטבע ולנוף אין ארץ. זה בכל מקום – רק צריך לראות. ואני רואה – ומצלם!”

ילדיהם הבוגרים המתגוררים בקנדה (בן 38 נשוי ואב לשלוש בנות, ובת בת 28 רווקה) תמכו בהחלטתם לעזוב הכל מאחור ולחזור לארץ. שמעון ואליה מסבירים כי ילדיהם חיים את חייהם ושניהם, ההורים, הגיעו למסקנה המתבקשת שגם חייהם נחשבים והם רוצים לחיות אותם כראות עיניהם.

כרגע שניהם עדיין באופוריה של ‘עולים חדשים’ שחזרו הביתה אחרי עשרות שנים. הם בתהליך בנייה של עצמם. אליה מלמדת שפות, במסגרת ‘ניו סקול’, כרגע בזום בשל הקורונה. שמעון רוצה להפיץ את צילומיו, להביאם לידיעת כמה שיותר אנשים. מפנטז לראותם תלויים בכל חלל שבו נמצאים אנשים.

היום בשבתו בדירתם המטופחת והמשופעת בעבודות שלו, ברמת גן, הוא אוהב להיזכר באביו הנגר שנהג לתעד את חייו, אוהב להיזכר בריח דבק הנגרים שליווה אותו במשך שנים, ובעיקר הוא אוהב להווכח שוב ושוב עד כמה בעצם הוא תפוח שלא נפל כל כך רחוק מהעץ: “עובדה: אני אוהב עץ! ואני זוכר כמה אבא שלי שמח שירשתי ממנו את האהבה הזו לעץ, מאסיבי, גושני, בכל צורה וגודל.”

שמעון פינקלשטיין משתתף בתערוכת “החלל הריק” המוצגת בתיאטרון גבעתיים. אוצרים: דורון פולק ואסתי דרורי.

»» »» »» »» »» »» »»

 


הכתבה פורסמה במגזין 72

למעבר למגזינים:

ל‘גבעתיים פלוס’הקליקו כאן

ל‘רמת גן פלוס’, הקליקו כאן 


אוקטובר 7, 2020

מדריך התחדשות עירונית בגבעתיים

  התחדשות בגבעת רמב”ם הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה הפקידה את תכנית ההתחדשות התכנית תביא להתחדשות בשכונה הוותיקה ול- 6,874 יחידות דיור חדשות וממוגנות, במקומן של 3,047 […]
ספטמבר 30, 2020

“התושבים הם הנכס בגדול ביותר של העיר”

“התושבים הם הנכס בגדול ביותר של העיר” שיחה אישית עם רן קוניק ראש עיריית גבעתיים לכבוד השנה החדשה שבפתח ד”ר נגה רוזנפרב צילום: איציק רובין אנחנו […]
ספטמבר 12, 2020

ONE WOMAN SHOW

ONE WOMAN SHOW פגישה עם נועה רוזין – הדבר הכי קרוב לוונדרוומן, המשלבת בהצלחה זוגיות, אימהות וקריירה עשירה ומגוונת  נעמי לבנון-קשת בגיל 34 נועה רוזין, יפהפיה […]
ספטמבר 10, 2020

אלה ספיר-גונן מאושרת כל יום מחדש

“חשוב לי שהתלמידים יהיו סקרנים – ילמדו, יתעניינו  ויחקרו. שילכו עם הלב שלהם וידעו תמיד שאדם לאדם חייב להיות אדם” אלה ספיר-גונן מתחילה את שנתה הארבעים […]
ספטמבר 10, 2020

שמעון פינקלשטיין – הצלם-אמן חזר הביתה

התפוח שלא נפל כל כך רחוק מהעץ שמעון פינקלשטיין – צלם-אמן חזר הביתה אחרי 45 שנה נעמי לבנון-קשת “אדם המכור לנוף, קשוב לאיכויותיו של הטבע ומבין […]
אוגוסט 29, 2020

אנחנו נטפלים לדמות ומפצחים אותה, נטלי מרכוס

אנחנו נטפלים לדמות ומפצחים אותה ראיון עם נטלי מרכוס התסריטאית של היהודים באים, צפוף, זהו זה, ועוד רבים ומצחיקים נעמי לבנון-קשת צילום: איציק רובין נטלי מרכוס, […]
אוגוסט 29, 2020

ב ל א ג ן ראיון עם השחקן, כוכב הנוער והיוטיובר רז ספני

ב  ל  א  ג  ן ראיון עם השחקן, כוכב הנוער והיוטיובר רז ספני ד”ר נגה רוזנפרב צילום: אור דנון אם זיהיתם אותו לאחרונה בוילת המושבעים בהישרדות […]
אוגוסט 29, 2020

“אני אוהב אתגרים ואני יותר אוהב לצלוח אותם!”

“אני אוהב אתגרים ואני יותר אוהב לצלוח אותם!” ראיון אישי עם יניב אנושי  ד”ר נגה רוזנפרב צילום: איציק רובין  יניב אנושי רק בן 25 וכבר מכנים אותו […]
אוגוסט 29, 2020

האמנות מהלכת עליה כקסם, פרופ’ ללה מיגירוב

האמנות מהלכת עליה כקסם ללה מיגירוב פרופסור לרפואה באוניברסיטה תל-אביב לשעבר וציירת ישראלית-צרפתייה בהווה הילה כהן צילום: איציק רובין ללה מיגירוב פרופסור לרפואה באוניברסיטה תל-אביב לשעבר […]
אוגוסט 17, 2020

מה שנשאר לשחקנים בגילי זה להתלונן – אז אני מתלונן!

מה שנשאר לשחקנים בגילי זה להתלונן – אז אני מתלונן! פגישה עם גבי עמרני מאת: נעמי לבנון-קשת צילום: איציק רובין פגישה עם גבי עמרני היא תמיד […]


Wisite

בניית אתרים לעסקים
Wisite - Wise Site. Wise Choice.

דילוג לתוכן