גישת העבר מול תפיסת המציאות העכשווית

בסדרת מאמרים זו, המיקוד יהיה בהבנה שצרכי הרוכש השתנו ומדוע? כמו בעולם כך גם בישראל ובעיקר בעקבות אירוע אחד, עוצמתי ומתמשך שפקד את היקום קרי, הקורונה. בתקופת הפרה – קורונה, החלה להתעצם גישה אדריכלית חברתית בחשיבה של מיניאטורי כמה שיותר ואכן, גם ראינו והרגשנו זאת למשל כאשר דירות חדשות נבנו בשטחים מצומצמים יותר מאשר בעבר כלומר, ניצול השטחים הגיע למיצוי הפוטנציאל שלו עד תום וכך אם הייתה לרשותנו או שהכרנו בדירת 3 חדרים שנבנתה בשנות השישים ובשטח של כ 90 מ"ר הרי שבעשרים השנים האחרונות, ראינו לא מעט דירות 3 חדרים חדשות שנבנו כהשוואה, בשטחי פנים של כ 50-60 מ"ר. ניצול השטח תוך כדי היצמדות לתקנים איפשר ליזמים ולקבלני הביצוע למקסם רווחים בעוד ששטח המחייה הצטמצם ביותר. נשאלת השאלה הקיומית, האם זה הכרחי? ואולי בני האדם בכלל לא צריכים שטחים גדולים, הרי ידוע שבני האדם הם יצורים סתגלניים ובכל שטח בו יתגוררו, בשלב מסוים, תהיה התאמה מבחינתם למצב, אך האם התרגלנו להסתפק במועט? כך או כך, מצב נתון זה קיבל שוב תפנית ונראה שחל שינוי בצרכיו של הרוכש וכעת, מתקבלים דיווחים יותר ויותר לביקושים של דירות גדולות יותר עם מרפסות שמש, לדירות גן, לבתים צמודי קרקע וכדומה כאשר כל תוספת שיכולה לאפשר שאיפת אוויר צח מחוץ לכותלי הבית, מבורכת.

סביבת העבודה השתנתה ואיתה התפיסה המרחבית

אם בעבר חצי החדר נחשב כתוספת שלעתים הגיעה ולעתים לא אזי כיום, היא חוזרת שוב לתודעת הבנייה והדרישה הגבוהה. חצי החדר הופך לנדבך מרכזי בדירה ולמעשה, להיכל העבודה הפנימי במסגרת חיינו ובתוך המרחב הביתי. הקורונה הביאה עמה שינויים רבים בדפוס ההתנהגות וההתנהלות התכנונית של כולנו הן במרחב הפנימי קרי בתוך הדירה והן במרחב החיצוני קרי בסביבת המגורים ובבניין כולו. ברמת פנים הדירה, חלל גדול יאפשר שהייה ארוכה אם יהיה צורך בכך כדוגמה לסגר או בידוד וכן מרפסת שמש וחצי חדר עבודה ייעודי שיסייעו בזמן השהייה הביתית.

המשך במאמר הבא.