בחזרה לנעורים עם אבארט

"ואיך שהיא יודעת להמריא"

עם שחר, בעוד אחרים נמים את שנתם, הערתי את הכתומה בקרקוש מפתח. היא מצידה החזירה לי בשאגת קרב עתירת סל"ד. ריח בנזין מילא את החניון התת קרקעי, ובשחרור מצמד מתון יצאנו לדרכנו. בניגוד לכל החשמליות השקטות הפררר פררר הזה שמזמזם באוזן דוחף את הנהג (או הנהגת), ללחוץ חזק כדי לתת לאבארט לעוף, ואיך שהיא יודעת להמריא, חמסה עליה.

כביש 386 הידוע בכינויו "כביש האדרנלין", או "כביש 3-4" (על שם ההילוכים העולים ויורדים תכופות) מספק אין ספור ריגושים.

אם לא נפלת על משביתי שמחות שיורדים אותו בארבעים קמ"ש ורגל על הבלמים, אתה יכול ללחוץ על כפתור תפעול הטורבו ומעבר למצב ספורט (אם לא עשית זאת עד עכשיו משום מה), לשחרר את כל 165 הסוסים שמעיפים את אלף הקילוגרמים האלה (כולל אני, ללא ארוחת בוקר), בקלילות של מתעמלת קורה רוסיה.

בכביש הזה לא שומעים מוזיקה משום מקור, אלא פותחים את החלון ונותנים לאוזניים להתפנן על קונצ'רטו לארבעה בוכנות וטורבו גרגרני. וכאן רבותי הזמן להגביר קצב.

מגיעים לעיקול בכביש בכך וכך קמ"שים לא מומלצים ללב חלש, בלימה קטנה, לחיצה על דוושת שמאל, הורדת הילוך, בתוך העיקול חוזרים ללחוץ על דוושת הגז, בסוף העיקול שוב לחיצה חוזרת על הקלאץ', שילוב להילוך גבוה, שחרור עדין מחד ולחיצה חזקה מאידך, עד לעונג הבא.

כל כך נהניתי לרדת את כביש 386 הצר והמפותל הזה, וכדי שהחיוך שלי ישמר לפחות שבוע, חזרתי ועליתי אותו בכיוון הנגדי. מכאן כבר הפסקתי לחשוב בצלילות ומה שנותר לי זה לשחזר לעצמי שורות סיכום.