"יש לי רושם שהציפור הקטנה שותקת מאוד"

"פוגל היה פוגל"

פוגל נולד ברוסיה (1891), נדד לוינה, משם לפאריז עד שגמלה בליבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל. הניסיון לא עלה יפה, הוא חזר לאירופה ובימי מלחמת העולם השנייה נלכד על ידי הגסטאפו ונשלח למותו במחנה ההשמדה אושוויץ (1944). פוגל סבל תדיר מחוסר פרנסה עד כדי עוני ממש, ממחלות שפקדו אותו ואת משפחתו ומהיעדר הכרה מספקת בהישגיו כסופר.

במשך כשנה, בעודו נתון בבידוד שכפתה עלינו מגיפת הקורונה, ישב דן ספון בחדרו וליווה את דוד פוגל בדרך החיים הפתלתלה שלו. דרך של נדודים, עוני, רעב, בדידות, בריאות לקויה, נישואים כושלים וגירושים, הורות משובשת, רדיפות ומאסר.

"לבסוף הייתה זו ידו הקשה של הצורר, ששלפה אותו מן העיר הצרפתית הנידחת שהתגורר בה בשלווה יחסית בימי מלחמת העולם השנייה והוליכה אותו למחנה דרנסי, ומשם היישר לתאי הגזים שבאושוויץ."

הספר של לאור הוא ספר ביוגרפי עשיר ומרתק, כמו שהוא היטיב לכתוב. הוא פותח צוהר לעולמו של פוגל, מאיר את נפשו הסוערת, פורש בפנינו את סיפור החיים, מגשר ושופך אור גם על פרקים עלומים בחייו. הספר מספק הסברים לשלבי התהוותן של יצירותיו, מקורותיהן האוטוביוגרפיים וזיקתן למציאות ההיסטורית והגיאוגרפית שעל רקעה הן מתרחשות. על-ידי כך הוא מתחבר לשורה ארוכה של חוקרים ואנשי רוח כמו המשוררים נתן זך ודן פגיס, והפרופסורים מנחם פרי, אהרון קומם ולילך נתנאל, אותם מכנה לאור "גואלי כתביו של דוד פוגל ומי שאחראים ישירות לתחייה שלו מחדש בעשורים האחרונים."

כדי להטיב לתאר את חייו של פוגל, יצא דן למסע רב שנים בעקבותיו וחזר עם חומרים ארכיונים חדשים, רבי משמעות, שאיש לפניו לא חשב לחפש או לבדוק. כך הגיע לבית קטן וצנוע בעיירה נסאו שבנפת לונג איילנד בארה"ב, כדי לפגוש את בתם היחידה של עדה ודוד פוגל – תמרה מזרחי ובעלה ג'ורג'.

בקלות רבה אני יכולה לדמיין את האושר שפקד את דן כשיצא מביתם עם אוצר בן מאתיים עשרים ושלושה מכתבים שהוחלפו בין הוריה, המתארים את חייו הסוערים וחושפים את כישרונה הספרותי של אשתו עדה. כמו שדן נהג לומר לי בכל פעם שמצאתי תגלית ארכיונית מרתקת – "ממש אוצר בלום".