סיפור של נחישות והגשמה

הגשמת החלום הציוני חלק א'

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה, יצחק נשא לאישה את צביה לבית מדליון, עבד כצלם בראדום אך לבו יצא אל המולדת ולכן נטל את מצלמתו ושוב יצא לדרך. הוא הגיע לארץ ישראל והצטרף כפעיל עיקרי של קבוצת 'אחוה' לבוני שכונת בורוכוב, שכונת הפועלים הראשונה בארץ ישראל, שהוקמה ממזרח לתל אביב.

מייסדי השכונה נתקלו בבעיות רבות. הם חיפשו מקורות מימון, הם נדרשו להכשיר ולמדוד את הקרקע לפני ההתיישבות, לדאוג לאספקת מים, לבנות כבישים, בתים ועוד.

במכתב לאֶחיו דוד ויעקב (שהיגרו לארה"ב לאחר שחלו במלריה) סיפר יצחק כי הוא ודויד (גרין) בן גוריון, שותפו לאוהל, תרמו כל חודש לקופת הקרן הקיימת, שהייתה סמל לקשר שבין יהודי התפוצות ליישוב בארץ ולגאולת הקרקעות בארץ האבות. באותה תקופה הציבו להם המוסדות הציוניים מטרה לגאול את אדמות הארץ בכסף, דונם אחר דונם. כך קיוו לייהד את הארץ כולה. יצחק הצטרף למאמץ הלאומי וקנה כ-15 דונם מאדמות עיר שלום (לימים איזור גלילות, רמת השרון). כשסיפר זאת לחבריו, לעגו לו. "ערמה של חול קנית", טענו.

משהסתיימה בניית שכונת בורוכוב, כיון שסלד מעסקנות פרש לדרך עצמאית. מזגו הסוער, עקשנותו ואפיו האינדיבידואליסטי גרמו לו לחזור לראדום בהחלטה לצבור כסף כדי לרכוש לעצמו משק בארץ ולעבדו בכוחות עצמו. הוא לימד את האיכרים הפולנים בידלינסק (עיירה במחוז ראדום) תיאוריה חקלאית ובעצמו רכש ניסיון מעשי אצלם.

"כל ישותו הייתה של איכר מעורה באדמת המולדת ומוכן כל רגע להגן עליה", מתאר אותו ריכטמן בספרו, "טיפוס אידיאלי של אדם ויהודי שלם, חופשי מכל תסביכי גלות ושונא עסקנות בטלנית שאין בה יצירה והגשמה אישית".

הוא ניסה לדבר על לב אשתו שתצטרף אליו לחיות בארץ ישראל, אך היא מיאנה לוותר על החיים הטובים והנוחים בפולין. בינתיים נולד יוסף, ובעודה מטופלת בתינוק בוודאי לא רצתה להיטלטל בדרכים ולהתיישב בארץ מזרחית חמה וקשה.