
אלה החיים של נעמי לבנון-קשת
ד"ר נגה רוזנפרב
צילום: איציק רובין
17/1/2025
שתפו:
נעמי לבנון-קשת (74) היא משוררת וסופרת, מראיינת וכותבת עבור מגזין זה. היא תושבת גבעתיים, נשואה באושר זה 33 שנים בפרק ב', עם חמישה ילדים של שני הצדדים וסבתא ל-11 נכדים. אנחנו מכירות כבר שנים, וכעת הגיע הזמן שגם אתם תכירו. נפגשנו לשיחה נעימה על החיים שהובילו לכתיבה בכלל ולספר השירים החדש בפרט.
מהם הזיכרונות והחוויות שלך מחיפה של ילדותך?
"הכל התחיל בשכונת הדר בחיפה של שנות החמישים. שכונה בורגנית מהוגנת של פקידים ועקרות בית. רוב כמעט מוחלט של ניצולי שואה ו…צברים – תופעה שהדהימה אותנו הילדים ועוררה בנו קנאה: הורים בגיל הורינו שנולדו בארץ! פלא! רוב מכריע של חילונים בנוסח חיפה האדומה של פעם, עם מצעדי האחד במאי ועם מצעד המחולות השנתי, והתחבורה הציבורית בשבת, ולצידם, ממש בחצרות הצמודות – חרדים. שבילדותנו קראנו להם 'אדוקים'. וכולם, אבל ממש כולם, חיו בהרמוניה אלה לצד אלה, כשבנוסף, ובסמוך בקצה הרחובות הקטנים של ילדותנו, בואדי, התגוררו ערבים, שגם איתם התנהלו יחסי שכנות טובים ושקטים" היא מספרת.
"זו הייתה לי חיפה של ריח אורנים ומצע מחטיהם שמתחתיו צמחו פטריות, האורניות, שיצאנו ללקט בשבת אחרי הגשם. זו חיפה של פריחת רקפות וכלניות, כרכומים וסתווניות – בכל אשר פנינו. זו חיפה שהערביות מהואדי היו מביאות למכירה סברסים ותאנים, הכל 'אסלי', ומוכרות בפינת הרחוב וכל עקרות הבית, והילדים כמובן – מחכים בתור בסבלנות. והרב החרדי מהחצר הצמודה לשלנו היה בא לביתנו ומזמין את כולנו לשבת עמם בסוכה בערב החג." נזכרת נעמי.
"זו הייתה הקרקע עליה צמחתי ובה הכיתי שורשים. בית ספר יסודי, תנועת נוער – שנה ב'בני עקיבא' ואחר כך שנים ב'צופים', בחיפה גם למדתי בשקידה בלט במשך 8 שנים רצופות פעמיים בשבוע."
מתי הגעתם לגבעתיים?
"בשנת 1965 עברנו לגבעתיים, למדתי במגמה הספרותית בתיכון 'קלעי' ורקדתי בלט במסגרת הסטודיו של בת דור. כנערה בת 15 לא הבנתי אין זה שאני לא רואה סביבי, בשכונת מגורי, חרדים וערבים, ולמה אין אוטובוסים בשבת. מאז אני כאן, בגבעתיים, עם גיחה די ארוכה, בשנות העשרים לחיי, לרמת גן, בה נולדו ילדי."
ספרי על הדרך המקצועית שלך שהובילה אותך אל הכתיבה –
"בשנים המוקדמות מאד לחיי החלה גם הכתיבה האישית. שירה. ומעט סיפורים. לגמרי לעצמי בלי להראות לאיש. לעתים נחשפו הסיפורים בשעורי 'חיבור'- כן פעם היה דבר כזה בבתי הספר, ואהבתי מאד את השעורים האלה כי בהם נתתי דרור לדמיון, וגם הצטיינתי במקצוע הזה.
בחיפה התעצבה אהבתי לספרים, לתיאטרון ולקולנוע. בספריה העירונית הייתי אורחת קבע, לעתים פעמיים ביום. משנוסד התיאטרון העירוני בתחילת שנות הששים, פקדתי אותו בקביעות. המעבר לגבעתיים והקירבה לתל אביב אפשרו להתרוצץ בין התיאטראות השונים, לצד קולנוע כמובן. קריאת-בליעת ספרים מעולם לא פחתה. להיפך.
כשנכנסתי לשוק העבודה, מהר מאד הגעתי לעיתונות. בגיל 27 השתלבתי בשבועון 'לאשה' ובו עבדתי במרץ רב ובהצלחה לא מבוטלת במשך 27 שנים הבאות, זאת לצד המשפחה, בעל וילדים, כשבנוסף תמיד גם למדתי, והשתלמתי, ותוך כך סיימתי תואר ראשון במדעי הרוח בהצטיינות.
עם פרישתי המוקדמת מ'לאשה' המשכתי בכתיבה, הפעם גם מכיוונים נוספים ומרתקים: לצד כתיבה עיתונאית התחלתי לערוך ספרים בהוצאות ספרים שונות, וכן לכתוב ביוגרפיות לאנשים ולישובים – תחום שמרתק אותי עד היום. במקביל ביימתי חמישה סרטים דוקומנטריים על נכי צה"ל, במסגרת בית הלוחם של תל אביב" היא מוסיפה בגאווה.
מתי עברת לקדמת הבמה הספרותית?
"הכתיבה האישית לא פסקה מעולם גם אם היו שנים שנדחקה הצידה, וחיכתה בסבלנות. הרשיתי לעצמי להעביר אותה ממש לקדמת הבמה רק בערך בעשר השנים האחרונות כשהעזתי להוציא לאור את ספרי 'הרווח שבין המלים' (הוצאת מדיה 10), ומכאן ואילך כבר היה ברור שמעתה זה חלק בלתי נפרד וחשוב מאד בחיי.
במקביל לשירה, שהחלה להתפרסם בכתבי עת ספרותיים שונים ובאנתולוגיות שונות, חזרתי לעוד אהבה ישנה: כתיבת סיפורים קצרים. שגם הם התפרסמו ומתפרסמים בכתבי עת ספרותיים לא מעטים.
בשנים האחרונות אני לוקחת חלק די בקביעות בכיתות-אמן של המשורר רוני סומק, אמן ואדם מעודד ומדרבן מאין כמוהו, ולאחרונה גם בסדנת כתיבת פרוזה של אשכול נבו ואורית גידלי. המפגשים האלה, בחברת אנשים יוצרים ובהנחיית כותבים מוכרים ומנוסים – מאתגרים ומפרים מאד.
באביב של 2023, זכו שני סיפורים קצרים שלי במקומות הראשונים בשתי תחרויות כתיבה שונות: 'שיינה-יפה' זכה במקום הראשון בתחרות השנתית של הוצאת 'כתב', של המו"ל משה מנשהוף, והסיפור 'מסע' זכה במקום הראשון בתחרות הספור הקצרצר של אגודת הסופרים והסופרות בישראל שאני נמנית עם חבריה."
מה מיוחד בספרך החדש ואיזה צורך הוא בא למלא?
"הספר החדש שאך זה יצא לאור, 'שורשים מתארכים באוויר' (הוצאת אשכולות פואטיקה), התבשל בתוכי עשרות שנים. היה ברור לי שכבת לאמא ניצולת שואה אני חייבת: לעצמי, ומחוייבת: לזיכרון השואה. ה'מה' הזה משותף, לדעתי לפחות, לכל בני הדור שלי שגדלו בבתים של הורים ניצולי שואה.
הוא עוסק בזיכרון השואה דרך העיניים שלי, כילדה, כנערה וכאשה בוגרת, וזה בעצם העיניים של דור שלם שגדל בצל ענני העשן של אירופה שהגיע עם הורינו משם. ובכלל, 'שם' הייתה מילה טעונה בילדותי, כי כשהם, המבוגרים, היו אומרים אלה לאלה 'שם', בעיקר ביידיש, הם ידעו בדיוק למה הם מתכוונים אבל אנחנו לא ממש ידענו והיינו בטוחים שזה שם של מקום, ובחושים של ילדים הבנו שזה כנראה מקום לא טוב.
אבי ז"ל, למרות שהגיע מרוסיה לארץ כנער צעיר בן 17 בשנת 1935 – השאיר מאחור אם ושני אחים קטנים והבטיח להביא את כולם כשיסתדר בארץ. זה לא קרה. הגרמנים הגיעו לאותה עיירה וחיסלו את כל תושביה היהודים. שנים הוא לא סלח לעצמו על כך ויש שיר בנושא כאוב זה בספר שלי. במשך שנים ארוכות דחיתי את העניין ואמרתי לעצמי שכל עוד אמי בחיים – לא אוציא את הספר. אבל אמי, תבל"א, מאריכה ימים ושנים ובפברואר השנה תציין 97 שנים. היא ניצולת שואה שכילדה עברה מחנות ריכוז קשים בפולין ולא כל כך הרבתה לדבר על עברה, לפחות בילדותי. בהמשך, כשהנכדים התבקשו לעשות 'עבודות שורשים' – הם דובבו אותה ואז היא סיפרה להם הרבה, וראיתי שזה עשה לה טוב.
השנה האחרונה של המלחמה הפעילה ביתר שאת את בלוטות הזיכרון, ערערה אותה ואז גם הבנתי שאין לטעם לחכות עוד.
מתגובות שאני מקבלת מאנשים שקראו את הספר אני מבינה שהוא נוגע גם בנימי נפשם, מעלה בהם זיכרונות, ואגב ממש לא מוכרחים להיות ממזרח אירופה כדי להזדהות עם הדברים. כאב הוא כאב הוא כאב. ואנשים יודעים לזהות אותו."
מקבץ שירים / נעמי לבנון-קשת
כנפיים
כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים,
בַּשָּׁנִים הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁאַחֲרֵי
הַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאָה הַהִיא,
כֻּלָּם דִּבְּרוּ עַל 'קְדוֹשֵׁי הַשּׁוֹאָה'
וְלֹא יָדַעְנוּ מָה זֶה וְאֵיךְ נִרְאֶה קָדוֹשׁ
וּמָה עוֹשֶׂה מִישֶׁהוּ לְקָדוֹשׁ.
וְרַק אֲנִי רָאִיתִי
אֶת מָה שֶׁאַף אֶחָד מִלְּבַדִּי לֹא רָאָה:
שֶׁלְּאִמִּי הָיוּ כְּנָפַיִם.
וּכְשֶׁעָמְדָה בָּאוֹר – הֵן זָהֲרוּ
וְרָטְטוּ, וְנִפְרְשׂוּ קִמְעָה, בַּעֲדִינוּת,
לֹא רוֹצוֹת לִמְשֹׁךְ יוֹתֵר מִדַּי תְּשׂוּמֶת לֵב.
אַף אֶחָד לֹא רָאָה אוֹתָן.
אֶת הַכְּנָפַיִם שֶׁלָּהּ.
וְרַק אֲנִי רָאִיתִי
שֶׁיֵּשׁ לָהּ.
======
שרשי אויר
בְּגִיל מְסֻיָּם, לֹא בָּרוּר בְּדִיּוּק לָמָּה וְאֵיךְ, פִּתְאֹם, לְצַד שְׂעָרוֹת הַשֵּׂיבָה, צָמְחוּ לִי שָׁרְשֵׁי אֲוִיר. בַּהַתְחָלָה הִתְעַלַּמְתִּי. אַחַר כָּךְ חָשַׁבְתִּי: יִנְשְׁרוּ מֵעַצְמָם. וְלֹא. הֵם הִמְשִׁיכוּ לִצְמֹחַ. לְהִתְאָרֵךְ עוֹד וְעוֹד. מוֹשְׁכִים לְאָחוֹר, לִמְחוֹזוֹת יַלְדוּת נִשְׁכַּחַת. מְגֻעְגָעָת. מְחֻיֶּכֶת. אַךְ גַּם לֹא בְּרוּרָה עַד תֹּם, מְפֻחֶדֶת מִסִּפּוּרִים יָד-רִאשׁוֹנָה-בְּמַצָּב-רַע, שֶׁהִגִּיעוּ עִם הַמִּטְעָן הַדַּל מִ'שָּׁם'. אוֹתוֹ מָקוֹם בּוֹ נִמְחֲקוּ הַחַיִּים בְּאַחַת וְעָלוּ בֶּעָשָׁן. עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד אָזַרְתִּי עֹז וְקָפַצְתִּי רֹאשׁ לִבְרֵכַת הַשָּׁרָשִׁים הָרְחוֹקָה וְהִיא הָיְתָה צְלוּלָה לְהַפְלִיא. מְפַתָּה. מַזְמִינָה לִשְׂחוֹת בֵּין הַצְּחוֹקִים וְהַדְּמָעוֹת, בֵּין הַמַּר וְהַמָּתוֹק, וְלִשְׁאֹב מִמֶּנָּה כֹּחַ לְהַמְשִׁיךְ. וְהַזְּמַן הָיָה כִּדְגֵי הַנַּקַּאי הַמְּטַהֲרִים מַיִם עֲכוּרִים.
======
גמר חשבון
בְּאֶמְצַע הֶעָשׂוֹר הָעֲשִׂירִי לְחַיֶּיהָ
אִמָּא שֶׁלִּי,
בּוֹגֶרֶת מַחֲנוֹת רִכּוּז קָשִׁים,
יַלְדָּה
בּוֹדְדָה בָּעוֹלָם,
קָמָה בְּכָל בֹּקֶר
פּוֹתַחַת חַלּוֹן, מַפְנָה אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת
לְעֵבֶר פּוֹלִין וְגֶרְמַנְיָה
וְאוֹמֶרֶת: 'הִנֵּה לָכֶם. אֲנִי פֹּה. וַאֲנִי אַחְלִיט
מָתַי אֲנִי הוֹלֶכֶת. לֹא אַתֶּם! רַק אֲנִי'.
וְעוֹד מְרִימָה אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת לַשָּׁמַיִם
וְאוֹמֶרֶת: 'וְהִנֵּה גַּם לְךָ. שֶׁהֶחְלַטְתָּ לָצֵאת לֶחָלָ"ת
בְּדִיּוּק בְּ-1 בְּסֶפְּטֶמְבֶּר 1939 וְנֶעֱלַמְתָּ. לֹא גְּלוּיָה
מְצֻיֶּרֶת, לֹא ד"ש, לֹא צטעלע. כְּלוּם.'
אֲבָל עַל הַנֵּרוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת,
בְּפָמוֹטֵי הַכֶּסֶף שֶׁהֵבִיאָה אִתָּהּ מִגֶּרְמַנְיָה
שֶׁאַחֲרֵי-הַמִּלְחָמָה הִיא לֹא מְוַתֶּרֶת.
לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן.
לָמָּה לְהִתְקַטְנֵן
רֶגַע לִפְנֵי הַסּוֹף.
העתיד כבר כאן: האם הרכב שלכם חכם – או חכם מדי?
המלחמה המתמשכת חושפת פערים משמעותיים בהסכמי התחדשות עירונית
כיצד הפך בית צנוע ברחוב גולומב 39 לסמל של תקומה ותקווה
לימור מרגולין-יחידי היא שופטת בדימוס, סופרת, מחזאית ודוקטורנטית לאנתרופולוגיה ● זוכת פרס ע"ש יצחק רבין למחקרי שלום, פיוס ושיתופי פעולה בין יהודים-ערבים ● נבחרה לפרויקט "מאה שנים, מאה נשים"
"הבריכה, מעבר להיותה מתקן ספורט ונופש, מהווה מקום מפגש משמעותי לתושבי העיר" (שראל טייבר)
10 המקומות המומלצים ביותר בניו יורק שאסור לפספס:
בין בלנקנזה לעצמאות לזכרה של ראומה ויצמן לבית שוורץ נטע עדני 5/5/2025 לא בכל יום נפטרת דמות, שהחזיקה בעדינות ובנחישות את חוטי הזהות הישראלית שלנו. בכתיבת הטור הזה, בעיצומם של ימי שואה ותקומה, רגע לפני
ה-AI ) משביח את הגבולות של שוק הנדל"ן ומספק כלים חדשניים המייעלים ומשדרגים את התהליך.
"הורים צריכים לאפשר לילדיהם להיחשף לתכנים מתקדמים, ולהתעניין יחד איתם. האהבה למדע היא מדבקת
מאור יבלושניק בראיון ראשון מאז שמונה למנכ"ל חברת 'יעד', על התוכניות השאפתניות לשנת 2025 יחד עם מושיק גולדשטיין יו"ר החברה הכלכלית
הספר 'מרשעת' (Wicked) מאת גרגורי מגווייר, הוא מעין עיבוד פוסט-מודרני לסיפור המקורי
מנער חילוני מגבעתיים לנער חרדי על המסך
אדם חתוכה פלד – כוכב נולד. גיבור הסרט המדובר 'לא יום ולא לילה'
יש מורים שנשארים איתך לכל החיים
את אבי זילברמן פגשתי לראשונה כשהיה המורה שלי לחינוך גופני בתיכון שמעון בן צבי בגבעתיים.
הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,
עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!
הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,
עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!