
אלה החיים של נעמי לבנון-קשת
ד"ר נגה רוזנפרב
צילום: איציק רובין
17/1/2025
שתפו:
נעמי לבנון-קשת (74) היא משוררת וסופרת, מראיינת וכותבת עבור מגזין זה. היא תושבת גבעתיים, נשואה באושר זה 33 שנים בפרק ב', עם חמישה ילדים של שני הצדדים וסבתא ל-11 נכדים. אנחנו מכירות כבר שנים, וכעת הגיע הזמן שגם אתם תכירו. נפגשנו לשיחה נעימה על החיים שהובילו לכתיבה בכלל ולספר השירים החדש בפרט.
מהם הזיכרונות והחוויות שלך מחיפה של ילדותך?
"הכל התחיל בשכונת הדר בחיפה של שנות החמישים. שכונה בורגנית מהוגנת של פקידים ועקרות בית. רוב כמעט מוחלט של ניצולי שואה ו…צברים – תופעה שהדהימה אותנו הילדים ועוררה בנו קנאה: הורים בגיל הורינו שנולדו בארץ! פלא! רוב מכריע של חילונים בנוסח חיפה האדומה של פעם, עם מצעדי האחד במאי ועם מצעד המחולות השנתי, והתחבורה הציבורית בשבת, ולצידם, ממש בחצרות הצמודות – חרדים. שבילדותנו קראנו להם 'אדוקים'. וכולם, אבל ממש כולם, חיו בהרמוניה אלה לצד אלה, כשבנוסף, ובסמוך בקצה הרחובות הקטנים של ילדותנו, בואדי, התגוררו ערבים, שגם איתם התנהלו יחסי שכנות טובים ושקטים" היא מספרת.
"זו הייתה לי חיפה של ריח אורנים ומצע מחטיהם שמתחתיו צמחו פטריות, האורניות, שיצאנו ללקט בשבת אחרי הגשם. זו חיפה של פריחת רקפות וכלניות, כרכומים וסתווניות – בכל אשר פנינו. זו חיפה שהערביות מהואדי היו מביאות למכירה סברסים ותאנים, הכל 'אסלי', ומוכרות בפינת הרחוב וכל עקרות הבית, והילדים כמובן – מחכים בתור בסבלנות. והרב החרדי מהחצר הצמודה לשלנו היה בא לביתנו ומזמין את כולנו לשבת עמם בסוכה בערב החג." נזכרת נעמי.
"זו הייתה הקרקע עליה צמחתי ובה הכיתי שורשים. בית ספר יסודי, תנועת נוער – שנה ב'בני עקיבא' ואחר כך שנים ב'צופים', בחיפה גם למדתי בשקידה בלט במשך 8 שנים רצופות פעמיים בשבוע."
מתי הגעתם לגבעתיים?
"בשנת 1965 עברנו לגבעתיים, למדתי במגמה הספרותית בתיכון 'קלעי' ורקדתי בלט במסגרת הסטודיו של בת דור. כנערה בת 15 לא הבנתי אין זה שאני לא רואה סביבי, בשכונת מגורי, חרדים וערבים, ולמה אין אוטובוסים בשבת. מאז אני כאן, בגבעתיים, עם גיחה די ארוכה, בשנות העשרים לחיי, לרמת גן, בה נולדו ילדי."
ספרי על הדרך המקצועית שלך שהובילה אותך אל הכתיבה –
"בשנים המוקדמות מאד לחיי החלה גם הכתיבה האישית. שירה. ומעט סיפורים. לגמרי לעצמי בלי להראות לאיש. לעתים נחשפו הסיפורים בשעורי 'חיבור'- כן פעם היה דבר כזה בבתי הספר, ואהבתי מאד את השעורים האלה כי בהם נתתי דרור לדמיון, וגם הצטיינתי במקצוע הזה.
בחיפה התעצבה אהבתי לספרים, לתיאטרון ולקולנוע. בספריה העירונית הייתי אורחת קבע, לעתים פעמיים ביום. משנוסד התיאטרון העירוני בתחילת שנות הששים, פקדתי אותו בקביעות. המעבר לגבעתיים והקירבה לתל אביב אפשרו להתרוצץ בין התיאטראות השונים, לצד קולנוע כמובן. קריאת-בליעת ספרים מעולם לא פחתה. להיפך.
כשנכנסתי לשוק העבודה, מהר מאד הגעתי לעיתונות. בגיל 27 השתלבתי בשבועון 'לאשה' ובו עבדתי במרץ רב ובהצלחה לא מבוטלת במשך 27 שנים הבאות, זאת לצד המשפחה, בעל וילדים, כשבנוסף תמיד גם למדתי, והשתלמתי, ותוך כך סיימתי תואר ראשון במדעי הרוח בהצטיינות.
עם פרישתי המוקדמת מ'לאשה' המשכתי בכתיבה, הפעם גם מכיוונים נוספים ומרתקים: לצד כתיבה עיתונאית התחלתי לערוך ספרים בהוצאות ספרים שונות, וכן לכתוב ביוגרפיות לאנשים ולישובים – תחום שמרתק אותי עד היום. במקביל ביימתי חמישה סרטים דוקומנטריים על נכי צה"ל, במסגרת בית הלוחם של תל אביב" היא מוסיפה בגאווה.
מתי עברת לקדמת הבמה הספרותית?
"הכתיבה האישית לא פסקה מעולם גם אם היו שנים שנדחקה הצידה, וחיכתה בסבלנות. הרשיתי לעצמי להעביר אותה ממש לקדמת הבמה רק בערך בעשר השנים האחרונות כשהעזתי להוציא לאור את ספרי 'הרווח שבין המלים' (הוצאת מדיה 10), ומכאן ואילך כבר היה ברור שמעתה זה חלק בלתי נפרד וחשוב מאד בחיי.
במקביל לשירה, שהחלה להתפרסם בכתבי עת ספרותיים שונים ובאנתולוגיות שונות, חזרתי לעוד אהבה ישנה: כתיבת סיפורים קצרים. שגם הם התפרסמו ומתפרסמים בכתבי עת ספרותיים לא מעטים.
בשנים האחרונות אני לוקחת חלק די בקביעות בכיתות-אמן של המשורר רוני סומק, אמן ואדם מעודד ומדרבן מאין כמוהו, ולאחרונה גם בסדנת כתיבת פרוזה של אשכול נבו ואורית גידלי. המפגשים האלה, בחברת אנשים יוצרים ובהנחיית כותבים מוכרים ומנוסים – מאתגרים ומפרים מאד.
באביב של 2023, זכו שני סיפורים קצרים שלי במקומות הראשונים בשתי תחרויות כתיבה שונות: 'שיינה-יפה' זכה במקום הראשון בתחרות השנתית של הוצאת 'כתב', של המו"ל משה מנשהוף, והסיפור 'מסע' זכה במקום הראשון בתחרות הספור הקצרצר של אגודת הסופרים והסופרות בישראל שאני נמנית עם חבריה."
מה מיוחד בספרך החדש ואיזה צורך הוא בא למלא?
"הספר החדש שאך זה יצא לאור, 'שורשים מתארכים באוויר' (הוצאת אשכולות פואטיקה), התבשל בתוכי עשרות שנים. היה ברור לי שכבת לאמא ניצולת שואה אני חייבת: לעצמי, ומחוייבת: לזיכרון השואה. ה'מה' הזה משותף, לדעתי לפחות, לכל בני הדור שלי שגדלו בבתים של הורים ניצולי שואה.
הוא עוסק בזיכרון השואה דרך העיניים שלי, כילדה, כנערה וכאשה בוגרת, וזה בעצם העיניים של דור שלם שגדל בצל ענני העשן של אירופה שהגיע עם הורינו משם. ובכלל, 'שם' הייתה מילה טעונה בילדותי, כי כשהם, המבוגרים, היו אומרים אלה לאלה 'שם', בעיקר ביידיש, הם ידעו בדיוק למה הם מתכוונים אבל אנחנו לא ממש ידענו והיינו בטוחים שזה שם של מקום, ובחושים של ילדים הבנו שזה כנראה מקום לא טוב.
אבי ז"ל, למרות שהגיע מרוסיה לארץ כנער צעיר בן 17 בשנת 1935 – השאיר מאחור אם ושני אחים קטנים והבטיח להביא את כולם כשיסתדר בארץ. זה לא קרה. הגרמנים הגיעו לאותה עיירה וחיסלו את כל תושביה היהודים. שנים הוא לא סלח לעצמו על כך ויש שיר בנושא כאוב זה בספר שלי. במשך שנים ארוכות דחיתי את העניין ואמרתי לעצמי שכל עוד אמי בחיים – לא אוציא את הספר. אבל אמי, תבל"א, מאריכה ימים ושנים ובפברואר השנה תציין 97 שנים. היא ניצולת שואה שכילדה עברה מחנות ריכוז קשים בפולין ולא כל כך הרבתה לדבר על עברה, לפחות בילדותי. בהמשך, כשהנכדים התבקשו לעשות 'עבודות שורשים' – הם דובבו אותה ואז היא סיפרה להם הרבה, וראיתי שזה עשה לה טוב.
השנה האחרונה של המלחמה הפעילה ביתר שאת את בלוטות הזיכרון, ערערה אותה ואז גם הבנתי שאין לטעם לחכות עוד.
מתגובות שאני מקבלת מאנשים שקראו את הספר אני מבינה שהוא נוגע גם בנימי נפשם, מעלה בהם זיכרונות, ואגב ממש לא מוכרחים להיות ממזרח אירופה כדי להזדהות עם הדברים. כאב הוא כאב הוא כאב. ואנשים יודעים לזהות אותו."
מקבץ שירים / נעמי לבנון-קשת
כנפיים
כְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים,
בַּשָּׁנִים הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁאַחֲרֵי
הַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאָה הַהִיא,
כֻּלָּם דִּבְּרוּ עַל 'קְדוֹשֵׁי הַשּׁוֹאָה'
וְלֹא יָדַעְנוּ מָה זֶה וְאֵיךְ נִרְאֶה קָדוֹשׁ
וּמָה עוֹשֶׂה מִישֶׁהוּ לְקָדוֹשׁ.
וְרַק אֲנִי רָאִיתִי
אֶת מָה שֶׁאַף אֶחָד מִלְּבַדִּי לֹא רָאָה:
שֶׁלְּאִמִּי הָיוּ כְּנָפַיִם.
וּכְשֶׁעָמְדָה בָּאוֹר – הֵן זָהֲרוּ
וְרָטְטוּ, וְנִפְרְשׂוּ קִמְעָה, בַּעֲדִינוּת,
לֹא רוֹצוֹת לִמְשֹׁךְ יוֹתֵר מִדַּי תְּשׂוּמֶת לֵב.
אַף אֶחָד לֹא רָאָה אוֹתָן.
אֶת הַכְּנָפַיִם שֶׁלָּהּ.
וְרַק אֲנִי רָאִיתִי
שֶׁיֵּשׁ לָהּ.
======
שרשי אויר
בְּגִיל מְסֻיָּם, לֹא בָּרוּר בְּדִיּוּק לָמָּה וְאֵיךְ, פִּתְאֹם, לְצַד שְׂעָרוֹת הַשֵּׂיבָה, צָמְחוּ לִי שָׁרְשֵׁי אֲוִיר. בַּהַתְחָלָה הִתְעַלַּמְתִּי. אַחַר כָּךְ חָשַׁבְתִּי: יִנְשְׁרוּ מֵעַצְמָם. וְלֹא. הֵם הִמְשִׁיכוּ לִצְמֹחַ. לְהִתְאָרֵךְ עוֹד וְעוֹד. מוֹשְׁכִים לְאָחוֹר, לִמְחוֹזוֹת יַלְדוּת נִשְׁכַּחַת. מְגֻעְגָעָת. מְחֻיֶּכֶת. אַךְ גַּם לֹא בְּרוּרָה עַד תֹּם, מְפֻחֶדֶת מִסִּפּוּרִים יָד-רִאשׁוֹנָה-בְּמַצָּב-רַע, שֶׁהִגִּיעוּ עִם הַמִּטְעָן הַדַּל מִ'שָּׁם'. אוֹתוֹ מָקוֹם בּוֹ נִמְחֲקוּ הַחַיִּים בְּאַחַת וְעָלוּ בֶּעָשָׁן. עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד אָזַרְתִּי עֹז וְקָפַצְתִּי רֹאשׁ לִבְרֵכַת הַשָּׁרָשִׁים הָרְחוֹקָה וְהִיא הָיְתָה צְלוּלָה לְהַפְלִיא. מְפַתָּה. מַזְמִינָה לִשְׂחוֹת בֵּין הַצְּחוֹקִים וְהַדְּמָעוֹת, בֵּין הַמַּר וְהַמָּתוֹק, וְלִשְׁאֹב מִמֶּנָּה כֹּחַ לְהַמְשִׁיךְ. וְהַזְּמַן הָיָה כִּדְגֵי הַנַּקַּאי הַמְּטַהֲרִים מַיִם עֲכוּרִים.
======
גמר חשבון
בְּאֶמְצַע הֶעָשׂוֹר הָעֲשִׂירִי לְחַיֶּיהָ
אִמָּא שֶׁלִּי,
בּוֹגֶרֶת מַחֲנוֹת רִכּוּז קָשִׁים,
יַלְדָּה
בּוֹדְדָה בָּעוֹלָם,
קָמָה בְּכָל בֹּקֶר
פּוֹתַחַת חַלּוֹן, מַפְנָה אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת
לְעֵבֶר פּוֹלִין וְגֶרְמַנְיָה
וְאוֹמֶרֶת: 'הִנֵּה לָכֶם. אֲנִי פֹּה. וַאֲנִי אַחְלִיט
מָתַי אֲנִי הוֹלֶכֶת. לֹא אַתֶּם! רַק אֲנִי'.
וְעוֹד מְרִימָה אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת לַשָּׁמַיִם
וְאוֹמֶרֶת: 'וְהִנֵּה גַּם לְךָ. שֶׁהֶחְלַטְתָּ לָצֵאת לֶחָלָ"ת
בְּדִיּוּק בְּ-1 בְּסֶפְּטֶמְבֶּר 1939 וְנֶעֱלַמְתָּ. לֹא גְּלוּיָה
מְצֻיֶּרֶת, לֹא ד"ש, לֹא צטעלע. כְּלוּם.'
אֲבָל עַל הַנֵּרוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת,
בְּפָמוֹטֵי הַכֶּסֶף שֶׁהֵבִיאָה אִתָּהּ מִגֶּרְמַנְיָה
שֶׁאַחֲרֵי-הַמִּלְחָמָה הִיא לֹא מְוַתֶּרֶת.
לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן.
לָמָּה לְהִתְקַטְנֵן
רֶגַע לִפְנֵי הַסּוֹף.
'גבעתיים סיטי': תנופת פיתוח אדירה במערב העיר הכוללות עבודות תשתית מקיפות במטרה ליצור רובע עירוני חדשני, המשלב מגורים, תעסוקה ופנאי
יובל קלו, שחקנית, זמרת ומדבבת היא כוכבת עולה בעולם הבמה
לביא מור הוא רק בן 12, עולה לכיתה ז' בבית ספר כצנלסון והוא כבר המדבב בתפקיד הראשי בסרט 'אליאו' של דיסני ופיקסאר. דור שני לדיבוב
מה לא מגלים לכם שאתם חותמים על הסכם?
הסכם התקשרות של עו"ד דיירים
רגישות לגלוטן הפכה בשנים האחרונות לפופולרית בעיקר בקרב ילדים ובני נוער, אתגר נוסף לתפריט התזונה ולחיים החברתיים שלהם. רשת פאפא ג'ונס, מציעה פיצה גלוטן פרנדלי בהתאמה אישית
יש מקומות שלא משנה כמה שנים יעברו הם שומרים על הקסם שלהם. מוזיאון האדם והחי, השוכן בלב הפארק הלאומי ברמת גן, הוא בדיוק כזה.
העורף הישראלי השתנה, אך לא לגמרי. המציאות דורשת הכרעות מהירות בבינוי ותכנון
אפל הציגה בסדרה 17 ארבעה דגמים: iPhone 17 Air בעל העיצוב החדש, iPhone 17, iPhone 17 Pro, iPhone 17 Pro Max
איך הפכו חן ומוטי ריכטר את האהבה שלהם לפיצה לעסק משגשג – החל מהקמת הרשת בישראל וכעת גם בהולנד
ראש העירייה רן קוניק על הפיכת גבעתיים לעיר חכמה, השקעה במצוינות ושיקום תשתיות ועל האתגרים הכלכליים והביטחוניים שנותרו לעיר
חייו של איציק רובין דרך עדשת ההתנדבות, שיקבל את המתנה הגדולה מכולן – אות "יקיר העיר" גבעתיים
כל הפוליטיקאים המובילים, כשהם נשאלים בטלוויזיה לגבי תוצאות סקר כזה או אחר שמראה את מצבם העגום – נוטים לזלזל ולבטל אותו, פרופ' יצחק כ"ץ – מייסד ומנכ"ל מכון הסקרים 'מאגר מוחות'
הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,
עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!
הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,
עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!