לא פעם אני שומעת מהורים שהילד לא מקשיב להם ועושה מה שהוא רוצה. אחרי שביקשו ממנו אינסוף פעמים לסדר את החדר, הם מוותרים, סולחים, "מקצרים תהליכים" כדי לא לאחר, ומסדרים את החדר במקומו. היכולת להיות נוכח עבור הילד, להציב לו גבולות עם  מסגרת ברורה ומשמעת, לתת לו הרגיש שיש מבוגר חזק שמגן עליו –  נכונה לכל ילד, אבל מאתגרת במיוחד לילדים עם צרכים מיוחדים שמתקשים במשימות החיים השונות. חלקם מתמרדים, אך יש ביניהם גם ילדים שמתנהגים כראוי ורוצים לשמוע בקול ההורים, אבל לא מצליחים לעמוד בציפיות מהם. לפעמים קורה שהורה אחד עדיין עומד על שלו אך השני כבר מוותר, ויש הורים שעוטפים את הילד בגלל קשייו, אך אין להתבלבל בין אהבה לסלחנות.

כל ילד, במיוחד עם צרכים מיוחדים, זקוק לגבולות ולשיגרה ברורה כדי להרגיש ביטחון, אהבה ומוגנות. הוא זקוק להורה ששולט במצב, שאפשר לסמוך עליו, שנותן כלים להתמודדות עם החיים, האכזבות המשברים כשיגדל. גבולות, ולא העדרם, מעודדים בסופו של דבר תקשורת רגועה יותר בבית. ברוב המקרים, מקור הקשיים של ילד עם צרכים מיוחדים הינם נוירולוגים ולא נובעים מחינוך לקוי, אך למשפחה יש השפעה על היכולת של הילד להתקדם ולהשתנות. משימה זו אינה פשוטה ודורשת התמדה, עקביות וסבלנות. הנה כמה טיפים: