אם גם אתם מטפסים לפעמים על הקירות מרוב יאוש מה להציע לילדים שלכם בחופש? ובכן, הכתבה הזאת בשבילכם – אתם פשוט מטפסים על הקירות הלא נכונים.

לא מכבר הוציא מנהל הפיתוח במשרד החינוך חוברת הנחיות ממצה ומקיפה המסבירה את חשיבות הקמת קירות טיפוס בבתי ספר ואת תרומתם לילדים, מכל הבחינות.

החוברת נכתבה על-ידי שורת יועצים, אנשי מקצוע, בהם מומחית לפיתוח סביבות משחק התפתחותיות לילדים, מורה לחינוך גופני ולספורט טיפולי, מהנדס מומחה למתקני משחק ועוד ועוד מומחים מהשורה הראשונה, שבדקו לעומק את נושא פעילות ילדי הגנים, החינוך המיוחד, ובתי הספר, בכל הנוגע לפעילות גופנית, ולא רק בהפסקות. המסקנות העגומות אליהן הגיעו היו שהילדים היום אינם נחשפים להזדמנויות להתנסות באתגרים, בפעילות שדורשת מהילד כוח, קואורדינציה, תכנון, דיוק, ריכוז, הפרדת תנועה, שרירי ידיים ורגליים חזקים, הכרת הגוף ויכולותיו, אומץ, התמודדות עם פחדים ועוד.

אנשי המקצוע האלה אף ציינו כי ברוב גני הילדים ובתי הספר "העדיפו זה שנים להתקבע על מגוון מאד מצומצם של מתקנים, שרובו כבר אינו מאתגר את הילדים ולא דורש מהם מאמץ".

אחד האנשים המצוי בתחום, שרק מעטים עוסקים בו בארץ, ושהרים את הכפפה הזו של משרד החינוך, הוא אודי לבנון (46) נשוי ואב לשלושה, שחייו, מילדות ועד בגרות, נעו בין גבעתיים לרמת גן, והוריו מתגוררים בגבעתיים עד היום. הוא עצמו, משהקים משפחה, רצה חצר גדולה וטבע לילדים ועבר למושב טירת יהודה אבל הכתובת נשארה בגבעתיים.

"קשה להפרד" הוא צוחק. הוא בוגר 'בליך', שאחרי שיקום מפציעה בעת שירותו הצבאי שוטט בעולם כ-4 שנים וחזר ללימודים ב'שנקר' בפקולטה לעיצוב, אותה סיים בהצטיינות, ובמהלכם, לצד פעילות בהתאחדות הסטודנטים הארצית היה בהמשך גם ממייסדי סיעת הצעירים ברמת גן ב-2008. את התואר השני שלו עשה במינהל עסקים.

 קירות טיפוס כענף טיפולי

ב-2011 הקים אודי עם שותפו, ניר בן-שושן (40), נשוי ואב לחמישה, המתגורר בישוב הקהילתי מצפה-אילן, את 'חוות קדומים' שהחלה דרכה עם סוסים לרכיבה טיפולית, ועובדת עד היום מול כל קופות החולים, משרד הבטחון, ביטוח לאומי, נפגעי פעולות איבה, משרד החינוך וזכייניו השונים ועוד.

ב-2014 הוקמה החווה מחדש, הפעם על קרקע ייעודית ו'כמרכז אתגרי-טיפולי' שבבסיסו כמובן עומדים הסוסים אבל לצידם הקימו השניים מערך מתקנים המסייעים למטופלים השונים והורחבה קשת הטיפולים, כשהבולט, תרתי משמע, הוא קיר טיפוס וזאת בשל תכונותיו הטיפוליות. "קירות טיפוס כבר הוכרו בחלקים מאירופה כענף טיפולי"- אומר לבנון ומפרט אילו עוד מתקנים טיפוליים-אתגריים נוספו לרווחת המטופלים: "קפיצת אומץ אתגרית, הנעשית כמובן בצורה מאובטחת וכן אומגה של 120 מטרים. כן יש במקום זירת פיינטבול בה נעשים תהליכים חברתיים ומנוהלת תחת ערכי עבודת צוות, ויתור על אגו, שמירה על משמעת ועוד – ערכים עליהם עובדים בכל הקשת האתגרית עם קבוצות חינוכיות נצרכות כמו ילדי החינוך המיוחד, נוער שנשר ממסגרות חינוכיות ואחרים. "פיתחתי גם סוג של פארק חבלים נייד, שכבר משווק למתחמי אטרקציות, והמכיל משימות אתגריות ומרחיב את הסל המעצים מטופלים, ולפני 3 שנים הכנסנו גם מסלול נינג'ה מקצועי – שהפך ללהיט בקרב כל הגילאים הבאים לטיפול, ובני משפחותיהם".

הקורונה, בעיקר בתקופה הראשונה, היכתה בהם קשות, כמו בעוד ענפים במשק, ולחווה הטיפולית שלהם הגיעו קריאות נואשות מצד הורי מטופלים – להציל את הילדים פשוטו כמשמעו, ולקבלם לטיפול, שהרי הוא נעשה באויר הפתוח והמטופלים רחוקים זה מזה!  לבנון, בכובעו כיו"ר העמותה לקידום הרכיבה הטיפולית, הגיע לכנסת ונאם בפני הועדות השונות, מה שהוכח כיעיל ונשא פרי מיידי שכן החוות הטיפוליות ברחבי הארץ הוחרגו מהסגרים והמטופלים, כמו גם הוריהם, נשמו לרווחה!

בעקבות תכנון פארק החבלים והעבודה הצמודה עם מהנדסים, ובשל הניסיון הרב מלימודיו ב'שנקר' והקשר הטוב עם קב"סים, מנהלי בתי ספר ועובדי רווחה  – החלו דיבורים על אפשרות בניית קירות טיפוס במתחמי בתי הספר. כשהחלו לבנון ובן שושן לתור אחר חומר מקצועי מוסמך ואמין הגיעו כמובן גם לחוברת של משרד החינוך שבדיוק יצאה לאור.

"משרד החינוך הבין כבר קודם לכן שלא די בשתי שעות חינוך גופני בבתי ספר"- אומר בן-שושן, שלו תעודת הוראה, תואר ראשון בהוראה, ותואר שני במנהל עסקים – "הסגרים העצימו את הצורך כי ילדים נכנסו ללחץ נפשי ורגשי, שכנראה יהיו לו תוצאות ארוכות טווח. האלימות עלתה באותה עת, השעמום נתן אותותיו ובעיקר היה צורך עז להיות בחוץ. משרד החינוך מדבר במסמך שלו על המלצה גם לקירות טיפוס, נמוכים כמובן, לילדי גנים מתוך הבנה את צרכיהם של הקטנים."