13/02/2025
13/02/2025
יום חמישי, 13 בפברואר 2025
זרקאור
"מגירת ממתקים. כזאת שלא אוכלים ממנה בבת אחת אלא לאט לאט"
הסופרת עדנה בוכמן המכונה 'דוקומנטרית של החיים'
נעמי לבנון-קשת
צילום: איציק רובין

"בבית ילדותי, ב'קינדרשטובה' שלי, גדלנו על מוסיקה קלאסית בתוספת חידוני זיהוי, על השפה והספרות הגרמנית והרבה אמנות. מהבית יש לי עושר אינטלקטואלי אדיר. בית מאד אירופאי. לכאורה, כלפי חוץ ראו 'ילדת שמנת', שבפועל גם היתה ילדה שמנה. אבל בפנים היה רעב רגשי שלא יתואר..."

עוד מילדותה אהבה עדנה להקשיב לסיפורי המבוגרים ששמעה בפגישות המשפחתיות או של עובדות המפעל של אביה שחלקו איתה את חוויותיהן. היא אהבה להשלים את הסיפורים ולדמות להם סוף כזה או אחר.

היא נולדה בשנת 1945, שש שנים אחרי שהוריה טרודה לבית אדלשטיין ופריץ בלוך עלו לארץ והתבססו – "זה יקים! הכל מתוכנן" – אומרת עדנה בוכמן תוך שהיא חובקת באהבה את ספר סיפוריה הרביעי, 'זמן געגוע' ובו 66 סיפורים קצרים ואנקדוטות, כולם מחיי היום-יום: חיי משפחה, פרידות, בגידות, קנאה ואהבות חדשות. העלילות מגוונות, מפולפלות, מתובלות בהומור ואנושיות מאוד. בוריס נגן הכינור שכעת מקבץ נדבות, כרמלה שהחליפה את בעלה במאהב נוחר, אלמן המבקר את חלקת הקבר שלו בבית העלמין עם בת זוגו החדשה, גבר בגיל המעבר שהחליט לשנות את אורח חייו, עזב את ביתו ומשפחתו, קנה ג'ינס קרועים והנציח קעקוע בכתפו ועוד.

הזמנות מהצבא הבריטי וממשלת המנדט

כל מי שהתגורר ברמת גן, גבעתיים, תל אביב והסביבה, בשנות ה-40' ועד אמצע שנות ה-80' – הכיר היטב את מפעל הסריגים היוקרתי 'אלד', שאמנם רוב תוצרתו הופנתה ליצוא אבל סריגיו האופנתיים נמכרו גם בחנויות היוקרה דאז, שהיו בארץ.

מפעל 'אלד', קיצור של אלפרד אדלשטיין, אבי המשפחה שהקים את בית החרושת הענקי שלו לסריגים ב-1898 בבוהמיה שבצ'כיה, מיד לאחר ה'אנשלוס' הועלה לארץ ב-1938  והוקם מחדש בבית שכור בפרדס כץ תוך שהוא מתמקד ביצור סריגים איכותיים לייצוא, וכל המשפחה מגוייסת לעבודה. הזמנות זרמו ממצרים, לבנון, סוריה, עיראק וטורקיה, וכן הזמנות מהצבא הבריטי וממשלת המנדט.

האב שימש מנהל כללי, האם ניהלה את היצור וכל אחת מארבע בנות משפחת אדלשטיין ניהלה תחום אחר במפעל שעשה חיל, התבסס, ושמו יצא למרחוק.

"עוד הספקתי ללכת לגן ילדים בפרדס כץ ורק אז עברנו לרמת גן, למעלה רחוב שרת, שם הורי קנו מגרש ובנו את ביתנו, מול מה שהיה פעם 'פנסיון פרנק', אליו הגיעו יחידים ומשפחות של יהודים גרמנים בחליפות עם עניבות פרפר, נעליים מצוחצחות וכובעי לבד לראשיהם. ירדו מן האוניה אל המזח, באוויר הלוהט והמאובק של פלשתינה-ארץ ישראל.

לימים זה מה שעמד בבסיס הזיכרון שלי לכתיבת הספר 'פנסיון שטרן'".

המפעל, כאמור, הצליח מאד ובהמשך עבר למבנה גדול מאד בקרית אריה, כשהמשפחה מחזיקה בשורת חנויות יוקרה בהן בניו יורק, בציריך ועוד, ו'אלד' של ימי טרום-המדינה אף הציג את דגמיו באלכסנדריה, במסגרת יריד אופנה בינלאומי.

לאחר קום המדינה הפך המפעל גם לספק של צה"ל, כשבין היתר סיפק במבצע קדש אלפי כובעי גרב לחיילים בחזית. בהמשך התרחבה פעילות החברה לפריטי לבוש נוספים והמפעל עבד עם טובי המעצבים דאז, ושיתף פעולה עם 'משכית'. ב-1985 חדלה החברה להתקיים, אבל בתוך כל השנים הסוערות והמרתקות האלה גדלו עדנה, ואחיה הצעיר ממנה בשנתיים.

"יעצתי לסגל הדיפלומטי, ובעיקר לנשותיהם, מהפקידה הזוטרה ועד לאשת השגריר. טרם יציאתם הם היו רוכשים אצלנו את המלתחה היצוגית וביקשו וקבלו יעוץ סטיילינג. היומן שלי התמלא לשנה מראש ושמי הלך לפני"

עושר אינטלקטואלי אדיר

"אחרי בית הספר היסודי נשלחתי לפנימייה במונטרה, החלק הצרפתי של שוייץ. בבית שלי דיברו גרמנית ואני שלטתי באנגלית משיעורים פרטיים שקבלתי. היו שם בנות מכל העולם, שלא גילו שום ענין בנעשה בעולם, בעוד אני קבלתי כל הזמן חבילות עיתונים מהארץ, וזה הרשים את המנהלת" – היא נזכרת – "בבית ילדותי, ב'קינדרשטובה' שלי, גדלנו על מוסיקה קלאסית בתוספת חידוני זיהוי, על השפה והספרות הגרמנית והרבה אמנות. מהבית יש לי עושר אינטלקטואלי אדיר. בית מאד אירופאי. לכאורה, כלפי חוץ ראו 'ילדת שמנת', שבפועל גם היתה ילדה שמנה. אבל בפנים היה רעב רגשי שלא יתואר – אנורקסיה פנימית. מעולם לא היה חיבוק. שום גילוי אהבה וכמובן שום מחמאות, רק הערות כגון: 'את שמנה', 'מי ירצה בך'. חינוך יקי מאד טיפוסי ונוקשה שבו אסורים גילויי חיבה או פינוק. הייתי ילדה מפוחדת, מופנמת ומאד חסרת בטחון. רק בהמשך, בפנימייה בשוייץ, בעזרת אותה מנהלת שהעריכה את כישורי – התחלתי לבנות את הבטחון שלי. מצד אבא דווקא היו יותר גילויי חיבה, קצת חום פה ושם, אבל מאמא: כלום! אשה קשה. שנים אחר כך, כשהפכתי לאמא, הרעפתי על שני הבנים שלי אובר-אהבה. אני גם סבתא מפנקת אבל לא כזאת שעושה בייבי-סיטר".

בתום הלמודים בפנימייה השוייצרית היא המשיכה להשתלמות במפעל טקסטיל בבירמינגהם אנגליה וכשחזרה לארץ התגייסה לצבא ושירתה כפקידה ביחידת המילואים של חיל ההנדסה. שם גם הכירה את בעלה אלי בוכמן לו נישאה בגיל 21 כשהוא בן 22.

תוצרת 'כחול לבן'

לאחר נישואיה החלה לעבוד במפעל המשפחתי וכיון שבאותם ימים כל המשלחות שיצאו מהארץ התבקשו להתלבש בתוצרת 'כחול לבן' ונשלחו היישר ל'אלד', התבקשה עדנה לעזור, לייעץ ובעצם להלביש אותם כראוי. מה שקרוי היום 'סטיילינג', ושלעדנה היה מובן וטבעי. "יעצתי לסגל הדיפלומטי, ובעיקר לנשותיהם, מהפקידה הזוטרה ועד לאשת השגריר"- מספרת עדנה – "טרם יציאתם הם היו רוכשים אצלנו את המלתחה היצוגית וביקשו וקבלו יעוץ סטיילינג. היומן שלי התמלא לשנה מראש ושמי הלך לפני. החלו לפנות גם משגרירויות זרות שהיו בארץ, וכולם הגיעו לחדר תצוגה שהיה לי במקום".

בעלה של עדנה שולב גם הוא בעבודה במפעל, עד שעזב ופתח מפעל לתכשיטים. בינתיים נולדו כבר שני הבנים, ארי ורן, שמאוחר יותר הפכו אותה לסבתא לחמישה נכדים. "כשבעלי החליט לפנות לדרך עצמאית, למדתי גמולוגיה (תורת אבני החן) והשתלבתי במפעל המצליח גם לאחר הגירושים עד לפרישתי בגיל 60" –  מספרת עדנה.

"על ספרה האחרון שיצא לא מכבר 'זמן געגוע' היא אומרת שהוא כמו הילד שלה ומכנה אותו 'מגירת ממתקים. כזאת שלא אוכלים ממנה בבת אחת אלא לאט לאט. כל פעם קצת'"

הסכר נפרץ

עם הפרישה באה התפנית בחייה כשנרשמה לסדנת כתיבה. מאותו רגע כמו נפרץ סכר והכל יצא ממנה. ספורים קצרים, שעם הזמן הולחנו בחלקם ואף הומחזו והועלו על במה.  "חמש עשרה השנים האחרונות בחיי הן שנים של נסיקה אדירה ברמות שלא ייאמנו ועם המון העזה. זה עושה לי להרגיש נפלא"- אומרת עדנה בחיוך של מנצחת.

על ספרה האחרון שיצא לא מכבר 'זמן געגוע' היא אומרת שהוא כמו הילד שלה ומכנה אותו 'מגירת ממתקים. כזאת שלא אוכלים ממנה בבת אחת אלא לאט לאט. כל פעם קצת'.

ספרה הראשון 'נדדה האהבה' (2005) תורגם לגרמנית ומישהו טרח לשלוח אותו לאנגלה מרקל ששלחה מכתב תודה. כשהוא הגיע לידי השחקנית אסתי זקהיים היא העלתה אותו כערב יחיד, בקפה-תיאטרון של הקאמרי. במרץ ב-2009 יצא ספרה השני 'האם יש משהו בינינו' שעובד בידי גלית פלורנץ למופע מוזיקלי בתיאטרון 'תמונע', ב-2014 יצאה ספרה 'פנסיון שטרן' המבוסס על זיכרונותיה מהייקים, שהמשיכו לנהל את חייהם ברמת גן כאילו עדיין חיו בסביבה גרמנית, והוא הועלה כהצגה בתיאטרון 'ענבל' במרחב סוזאן דלל וכעת בסוף שנת הקורונה, 2020, יצא כאמור 'זמן געגוע' שזכה לביקורות מחמיאות ואסתי זקהיים כבר מלקטת ממנו קטעים להמחזה. "היום, כשאני כותבת, אני כבר יודעת שזה יעלה על במה" – אומרת עדנה – "אבל זה לא משפיע על הכתיבה. וכבר יש לי בקלסר, קטעים רבים של הספר הבא. למדתי עם הזמן גם לדעת מראש מה מתאים לבמה". 

כתבות השער

כתבות השער של המגזינים 'גבעתיים פלוס' ו'רמת גן פלוס'. סיפורים מעניינים ומרגשים עם תושבי האזור

תוכלו להתעדכן בסיפורים אישיים שכיף לקרוא, המשפיעים והמשפיעות לטובה, מדריכי אופנה ואוכל, גמלאים ושורדי השואה, רכילות וצרכנות, בנקאות ומסחר, יחסים ומשפחה, אקטואליה מקומית וספורט ועוד.

02/15/2017

עיתונאי לוחם-מגזין 21

עיתונאי לוחם סיפורו של אילן גטניו "כשאתה מתאמן באמנות בת 900 שנה, אתה מקבל תובנות של אלפי אנשים שלמדו במשך מאות שנים, וכל אחד מהם הוסיף שכבה נוספת לידע המצטבר…" במקביל לקריירה העיתונאית שלי, המשתרעת […]
05/18/2022

גבעתיים חוגגת מאה סיפור של נחישות והגשמה

מאה שנה חלפו מאז שהוקמה שכונת בורוכוב שהייתה לשכונה הראשונה בגבעתיים ונכנסה אל דפי ההיסטוריה. יצחק דב ויסבורד איש העלייה השנייה, עסק בפעילות ציונית עם קבוצת אחוה והיה שותף להקמתה של שכונת בורוכוב בגבעתיים

הגליונות האחרונים

02/12/2025

מגזין גבעתיים פלוס 128

כשהטבע מתעורר לחיים בט"ו בשבט וניצני האהבה פורחים בוולנטיינס דיי, אנו גאים להגיש לכם גיליון מיוחד המשלב בין עבר, הווה ועתיד.
02/12/2025

מגזין רמת גן פלוס 128

סיום שנת 2024, שנה קשה, עתירת אתגרים. מי ייתן שהיא תיקח איתה את כל החושך והשנה החדשה תתחיל באור גדול. חג החנוכה מזכיר לנו כי גם בתקופות מורכבות, נס קטן יכול להאיר את החושך ובימים אלו ממש נפתח פתח לתקווה. הלוואי ונזכה להחזיר את כל החטופות והחטופים, ושכל חיילות וחיילי צה"ל ישובו בשלום. המגזין שלנו ממשיך להיות במה לסיפורים מקומיים, לקולות מגוונים ולרוח הקהילתית המיוחדת שלנו וכך נוספה עוד שנה לביוגרפיה של העיר. תודה לכל התורמים למלאכה, לכותבים, לצלמים ולכם הקוראים שממשיכים ללוות אותנו בדרך.

עושים מנוי למגזין !
הצטרפו עכשיו חינם

הרשמו למגזינים שלנו ותהיו מעודכנים לפני כולם

הכתבות האהובות

 


02/06/2025

כפר עזה שלי

"היום זה נראה רחוק אבל התקווה היא כי בתום הלחימה ועם השבת הביטחון לעוטף עזה/עוטף ישראל, ניתן יהיה לשקם את קיבוץ כפר עזה ולחזור ולגור בו ולחדש את חיי הקהילה לצד הזיכרון של אלו שאינם עוד"
01/08/2025

מיכל ברט כבשה את העולם

ב- PASITO בית של פלמנקו, מיכל ברט מלמדת פלמנקו עם כל הלב והנשמה – ילדות, נשים וגברים מביעים ויוצרים ומתנועעים לא רק דרך הצעדים והקצב"
12/23/2024

חנוכה 2024 חגיגת סופגניות

אז החורף כבר כאן ואיתו מתקרב בצעדי ענק חג החנוכה – החג הכי משמין בשנה. בדקנו ומצאנו עבורכם את הסופגניות ששוות את הקלוריות ואת הספורט שצריך לעשות אחרי… שיהיה חג טעים!
12/13/2024

זהו עצם העניין

ד"ר ערגה הלר היא חוקרת תרבות, מרצה בכירה במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע ● מתמחה בעיצוב הזהויות העברית והישראלית בספרות ילדים, ספרות שואה וספרות פנטזיה
11/22/2024

סיפור מהסרטים בשלושה ימים

איה כהן אבישר קשרה את הסיפור שכתבה בעשיה של אור-לי, במשפחה המיוחדת שלהם, בנסיבות נפילתו של עומרי וזכתה בפרס הראשון בתחרות, ארבעה כרטיסים לפסטיבל הסרטים בקאן, 'הכל כלול'.


7

נשמח לשמוע מה שיש לך להגיד לנו

זהו? יוצאים מהאתר?

הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,

עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!

זהו? יוצאים מהאתר?

הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,

עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!

דילוג לתוכן