מתי התחלת לכתוב בעצמך?

“אל הכתיבה האישית הגעתי רק בגיל 37. לפני זה כתבתי מעט ולא פרסמתי כלום. הספרות בשבילי היא גם מרפאה מהמקום של קריאה וכתיבה”.

הספר הראשון, ‘דובון ולישון’, נכתב בהזמנת הוצאת מטר. הספר השני, ‘קונכיית הסיפורים’, ביטא את החוויה שלי בילדות כשחיכיתי בחוף באשדוד לאבי הימאי”.

כך נכתבו עוד שלושה עשר ספרים, חלקם רבי מכר כמו ‘בכיסים של גילי’ (2009 הוצאת  מטר) או סדרת המכשפה רוזלינדה (2013, 2018 הוצאת מטר) מכשפה עירונית שיושבת על עץ בגינה ומציצה דרך המכתבים לחיים של אחרים.  

‘הדובי של פרד’ (2016 הוצאת הקיבוץ המאוחד) שמביא את סיפורו המרגש של ניצול השואה פרד לסינג מנקודת התצפית של הדובי שלו. גם אליו הגיעה ארגמן מתוך סקרנות. לאחר שקראה עליו כתבה והרגישה שהיא חייבת לכתוב את סיפורו. לאחר ששכנעה אותו במאמצים רבים, נתקלה במכשול מצד הוצאות הספרים שטענו ש”הספר הוא ליום השואה ותו לא”. איריס התעקשה כי חשבה שזה לא נכון “זה דובי שמספר סיפור שואה ומאיר את כל הסיפור מנקודת מבט שונה לגמרי. זהו סיפור על ילדוּת בצל מלחמת העולם השנייה, המספר על תקווה ואהבה, בדידות וחברוּת אמיצה”. בסופו של דבר הספר זכה להצלחה בינלאומית, זכה בפרסים, תורגם לשפות רבות ועובד להצגה מצליחה בצרפת.

לאחרונה הוציאה את ספרה “אמיליה והכובע” (2021 הוצאת כנפיים־כתר), המתאר ברוב חן דמות של ילדה עצמאית, יזמית קטנה, שיוצרת עולם משלה לאחר שהיא מוצאת כובע ושלא אכפת לה מה העולם חושב, היא דבקה בדרך היצירתית שלה. “אמיליה היא כמוני. היא פותחת את חנות הכובעים הכי מיותרת בעולם לכאורה. יושבת שם חודש שלם, ואף אחד לא בא. זה מה שצריך לעשות. פשוט לשבת שם ולא להתייאש. כך בכתיבה, כך ביזמות, כך בחיים.

“הרעיון לסיפור הופיע אחרי שראיתי כובע מהודר בחלון ראווה ברומא. התחלתי לחשוב מה הייתי יכולה לעשות איתו. זה המפגש האקראי שאני אוהבת עם דברים ברחוב. חשבתי שאם אין לי את הכובע הזה, אעשה אותו בעצמי. כך גם אמיליה מוצאת את כל היצירתיות שבה ופותחת חנות לכובעים שהיא תופרת מכל האוספים שלה”.