ליסה בן שושן, אימה של הדס, מספרת לנו את סיפורה: “בגיל 21 נסעה הדס עם חברה לטיול בהודו. חמישה ימים אחרי שנחתה שם היא יצאה לטייל עם עוד שבעה חבר’ה שפגשה בגסטהאוס, במסלול למרגלות מפלי דרמקוט שבדרמסאלה. יש שם בריכות שכשוך קטנות, וכשהם התיישבו שם למנוחה, אבנים התחילו להתגלגל עליהם מלמעלה. אבן אחת גדולה כנראה נפלה על הרגל של הדס, והיה לה דימום פנימי מאוד קשה. החבר’ה הבינו שהדס במצב לא טוב, אילתרו במקום אלונקה, ורצו איתה במשך שעתיים במעלה ההר כדי להגיע למקום שבו רכב יכול לפגוש אותם. הדס היתה עדיין בהכרה, חייכה אליהם ודיברה איתם בחלק מהדרך, אבל כשהגיעו לכביש היא כבר לא הייתה בחיים”.

“באותו יום, בשעה ארבע אחרי הצהריים בארץ, פתאום דפיקה בדלת. בצירוף מקרים נדיר כולנו היינו בבית. שני השוטרים שעמדו בדלת שאלו אם אני אמא של הדס. עניתי, ‘רק אל תגידו משהו שאני לא רוצה לשמוע’. אבל הם אמרו. ככה בדלת, בעמידה. באופן ספונטני, בעלי ואני, ושלושת הילדים התקבצנו בסלון, עמדנו מחובקים, צועקים ובוכים. ובעיקר, לא מעכלים. הגיעו גם שתי עובדות סוציאליות שישבו איתנו קצת, וניסו לעזור ככל שיכלו. הלוויה התקיימה שלושה ימים מאוחר יותר”.