רגע של חירות והתחדשות -

11/10/2024

יום שישי, 11 באוקטובר 2024

רגע של חירות והתחדשות

לכבוד חג הפסח פנינו למפורסמים מתחומים שונים וביקשנו שיספרו על תחושת ההתחדשות האביבית שלהם בשנה החולפת

נעמי לבנון-קשת

כילדים, למדנו שחג הפסח הוא גם חג החירות וחג האביב, מה שאומר שינוי, התחדשות, יציאה לחופש, למשהו חדש. כמבוגרים אנחנו מתנסים בכל אלה במהלך החיים, וזה מתבטא בתחומים שונים בחיינו בהם אנחנו מרגישים כמי שיצאו ממצרים לדרך חדשה, אחרת. הקורונה על הואריאנטים שלה ועל הסגרים שליוו אותה, הכניסה ממד חדש לתחושה הזו. עכשיו גם המלחמה הקשה באוקראינה נותנת פרספקטיבה אחרת למושגים אלו.

ברמה העירונית נראה לי שהרגע בו הרגשתי קצת הקלה וחופש היה הרגע בו התחלנו לחזור לחיים לאחר הגל הרביעי של הקורונה. תקופה של מספר שבועות בהם חשבנו שהכל נגמר והאירועים העירוניים חזרו לשגרה. היה כיף ומשמח לראות את אולמות האירועים והגינות הציבוריות – שוב מלאי אדם. לצערי זה היה זמני ואנו עדיין מתמודדים עם הנגיף. מעבר לזה – שינויים והתחדשות יש כל הזמן. כל שיפוץ וחידוש של גינה ציבורית, רחוב, מבנה ציבור וכדומה. וזה קורה כל הזמן, מעורר גאווה, סיפוק ותחושה של עשייה

צילום: אלעד מלכה

ראמזי ב'קופה ראשית', איימן עודה, אביר קרא ומנסור עבאס ב'ארץ נהדרת'

רגע ההתחדשות שלי בשנה החולפת הוא רגע של מסע להגשמת חלום מקצועי: הרגע הזה הוא תהליך יצירת מופע במה אישי שלי, יחד עם הבמאית הילה גולן עדיין אין לו שם, כי זה מוקדם מידי.

צילום: סלי בן ארי

רגע ההתחדשות שלי היה החזרה להופיע מול קהל. אחרי שנה של הופעות מול קוביות בזום לא ניתן להסתיר את ההתרגשות מחזרתן של ההופעות החיות. אין תחליף לקשר הבלתי-אמצעי, הנוצר בין הזמרת לקהל באולם. שתהיה לכולנו שנה מלאה באהבה ובמוזיקה טובה.

יצילום: טל מירסקי

תקופת הקורונה, במיוחד בגליה הראשונים, הייתה לא פשוטה. כמוזיקאי, סקסופוניסט, שכל חייו הם הופעות ומגע עם קהלים רבים בארץ ובחו"ל – תחושת הסגר והבידוד היו קשים הן לאמנים ולא פחות: לקהל. הצורך בתרבות בשעות קשות הוא חזק ויש בו כוחות ריפוי ונחמה לנשמה. החזרה ל'שיגרה' היא יציאה לחירות, שהייתה כל כך חסרה לכולנו. ההופעות, שחזרו, הן כמו חמצן לגוף, לאמן ולמאזינים. זו החירות שחשתי בשנה האחרונה, ובתקווה שלא נחזור לסגרים.

השתתפה בתכנית 'חתונה ממבט ראשון' (חתונמי)

דווקא בשבועות האחרונים יש לי חלק במשהו חדש, גם אם לא כל כך משמח, אבל מאד חשוב: הנחיתי בהתנדבות קבוצת הדרכה לאנשי טיפול מאוקראינה. הם מגיעים להדרכות בזום, בעיצומם של ימי הלחימה הקשים, בערים תחת מצור, כשמידי פעם במהלך ההדרכה נשמעות אזעקות והם יורדים למקלטים… אבל הם עדיין מתקבצים כדי לחשוב ביחד על המטופלים שלהם ולהמשיך להגיש סיוע נפשי לאנשים הרבים שאיבדו את בתיהם, קרובי משפחותיהם וביטחונם. זו העזרה הקטנה שלי לאלה שכל כך זקוקים לה עכשיו ובכל פגישה איתם אני מתרגשת מחדש מיכולתם של אנשי הטיפול האוקראינים לשמור על עצמאות מחשבתית, רגישות ואמפתיה במצב מלחמה וזה נותן לי תקווה בניצחון רוח האדם.

צילום: איציק רובין

אביב ואחותו הילה בריל-דיין הם דור ההמשך של 'אופטיקה בריל' הפועלת בעיר כבר 53 שנה

את תקופת הקורונה של השנה האחרונה ניצלתי להתחדשות האופטיקה שלנו. סגרנו הסכמים עם חברות חדשות למוצרים לשמירה על בריאות העין ואופנת המשקפיים. כדור שלישי בענף האופטיקה – חג הפסח תמיד מזכיר לי את סבתי, רוזה בריל ז"ל, שעבדה עד גיל 91, ואת אבי, שיבדל לחיים ארוכים, דוד בריל, בן 84 ועדיין פעיל, יקיר העיר גבעתיים, שהגיעו לארץ מתופת השואה וכאן זכו לחיים חדשים. לחופש ולחירות.

קשת שייצג את ישראל באולימפיאדת טוקיו 2020

מבחינתי שני דברים היו השנה בבחינת שינוי והתחדשות: הראשון היה כשהעפלתי לאולימפיאדה. זה עשה לי סוויץ' בראש והבנתי שהכל אפשרי! שאם רוצים משהו – בונים תכנית פעולה להשיגו ומגיעים למטרה. זו תחושת שחרור נפלאה כי אתה מפסיק להגביל את עצמך. הדבר השני היה כשהתחלתי השנה ללמוד מדעי המחשב לתואר ראשון וזו ההתחדשות שלי.

צילום: עמית שיסל

רגע השינוי שלי היה כשבאמצע השנה נפגשתי עם אסירי עולם בכלא רמלה. קראנו שירים ודיברנו על אהבה. כשיצאתי משם ושערי הכלא ננעלו מאחורי, הבנתי שוב כמה אני אוהב את המילה 'חופש'. מאוחר יותר כתבתי את השיר הבא:

מה שלא אמרתי במפגש שירה עם אסירי עולם בכלא רמלה:

אֵיזֶה/ מַזָּל/ שֶׁבַּשִּׁירָה/ אֵין/ מַאַסְרֵי/ עוֹלָם/ אַחֲרֵי/ שֶׁכּוֹרְתִים/ רֹאשׁ/ מְיֻתָּר/ שֶׁל/ מִלָּה/ בַּת/ זוֹנָה.

צילום: איציק רובין

בחודש יוני האחרון ניצלתי את ההזדמנות בין הסגרים ורגע לפני שדובאי נסגרה בגלל הקורונה יצאתי לכנס נשים ועסקים, בו הרציתי והנחיתי פאנל. להרצאה שלי קראתי: Dare to be me והסברתי לקהל, ולעצמי, בפעם הראשונה על התהליך שעברתי בחמש השנים האחרונות, ושהתחיל בתכנית יזמות חלל, המשיך בנסיעה לנאס"א והפך להיות רגע מכונן שבו כל הקצוות הפתוחים המקצועיים בחיי – נסגרו. ולא סתם נסגרו אלא התכנסו אי שם באוויר בין העננים, כשאני אוחזת בהגאי המטוס כפרח טיס. אז ללא ספק זה היה רגע התחדשות, שינוי וחירות גם יחד.

צילום: רונן בוידק

בעברו כתב צבאי ועורך 'במחנה' שדיווח מהקרב על כיבוש הכותל ביוני 1967

השנה, ממש לפני שבועות אחדים, התחדשתי בספר נוסף, התשיעי במספר: 'נשף המסיכות – מבצעים ופרשיות במחתרת, בשב"כ ובמוסד'.( משהב"ט באמצעות 'מודן') עבדתי עליו למעלה משנתיים, בעזרת אחד מבכירי השב"כ והמוסד, סמי מוריה, אף הוא מגבעתיים, שהלך לעולמו לפני כשלוש שנים. בקרוב אני מקווה להוציא את ספרי העשירי: 'צה"ל- אישים, מבצעים, מחשבות' – שכבר סיימתי לכתוב אבל הוא זקוק לעריכה ועדכונים. לא נראה לי שאפסיק לכתוב, למרות גילי, כי היסטוריון צבאי זה מקצוע שלא יוצאים ממנו לפנסיה. זה מקצוע לכל החיים, כל עוד אפשר.

צילום: איציק רובין

רגע השינוי שלי היה היציאה לעצמאות ובניית המותג שלי: 'אדם גורל- נבחרת הנדל"ן וליווי עיסקאות נדל"ן', ביושרה ומקצועיות. במקביל: הציפייה המשותפת שלי ושל אשתי, נטלי רוז, הולדת ילדנו השני, אח לאריאה בת ה-4.5. כיליד העיר הזאת אני מגדל בה דור רביעי. נטלי היא צלמת אדריכלות ומצלמת את הנכסים שלי.

צילום: נטלי רוז

רגע אחד שבו הרגשתי תחושת חופש וחירות התחיל דווקא בתקופה קשה שבה כלבתי האהובה הלכה לעולמה. בזכות שיטוטים שלי איתה, ברחובות העיר, כתבתי הרבה שירים וסיפורים המבוססים על עירוניות. כשהיא מתה הרגשתי שרגעים אלו לא ישובו, אבל אז גיליתי את פלאי האופנים. טיפסתי עליהם וגיליתי את החופש שברכיבה לאורך הרחובות, הסימטאות, החצרות החבויות והגינות הקהילתיות. בזכות האופנים העיר נפרשת כמניפה וזו תחושה נפלאה של חופש.

צילום: ראובן קפוצינסקי