שחר גבאי הסופר הישראלי שמעדיף לגור בזנזיבר
ד"ר נגה רוזנפרב
שתפו:
מעט לפני תחילת הסגר השני עקב מחלת הקורונה נסע הסופר שחר גבאי לטיול בטנזניה, באפריקה. תחילה הוא תכנן טיול קצר של כחודש, אולם מהר מאד החליט שהוא יישאר באפריקה, ולאחר שהסתיים חודש הטיול עבר לזנזיבר, שם מצא את ביתו מאז.
"בחירתי לעבור לגור בטנזניה – שהאי זנזיבר הוא חלק ממנה – נבע בשל רצוני לחיות במרחב שבו החליטו לא לערוך סגרים ולא לחייב מסיכות, חיטויים, שמירות מרחק ולא את שאר ההגבלות והתקנות שהתקבלו בעולם המערבי בעקבות מגיפת הקורונה" הוא מסביר.
שחר גבאי נולד ברמת גן "כל המשפחה המורחבת שלי משני הצדדים גרה שם מאז עלייתה לארץ ועד היום". כשהייה בן ארבע עברה המשפחה להתגורר בשיכון דן בתל אביב. "למדתי בכמה בתי ספר, עירוני י"ד, ליידי דייויס, אוהל שם, ואת כולם לא סיימתי באותה הצלחה. למדתי מספר שנים קומפוזיציה באקדמיה למוסיקה בתל אביב ובאחותה הירושלמית, וגם איתם שמרתי על אותו רזומה מרשים."
במהלך השנה השלישית שלו באקדמיה כתב את המחזה 'סיפורו של סול' שהולחן לאופרה, ואף עובד לספרו הראשון שראה אור (2014). מאז ראו אור שני ספרים נוספים שלו: 'הגלגול' (2018) ו'סיפור' (2021).
הוא המשיך את לימודיו בבית הספר 'מנשר לאמנות' במגמת כתיבה, ובמקביל למד שנה בתיאטרון 'החדר', סיים תואר ראשון במדעי הרוח, ולאחר מכן המשיך לתואר השני בספרות שטרם סיים.
מתי התחלת לכתוב?
"מאז שאני זוכר את עצמי הספרות היתה חלק חשוב מחיי. כתבתי את הסיפור הקצר הראשון שלי כבר בגיל שמונה, ותמיד פה ושם היו לי תקופות שכתבתי. ההפיכה של הכתיבה למקצוע התרחשה בגיל מבוגר יותר, בתחילת שנות ה-30 שלי.
חלקים מהספר 'סיפור' מבוססים על רסיסים של זיכרונות ילדותך?
"כתיבתו של הרומן 'סיפור' נמשכה כשמונה שנים ובמרכזו דמות גיבור משוטט נטול זיכרון וזהות. בהיעדר אישיות משל עצמו הוא משתרג כמו כספית מותכת אל תוך נפשן של הדמויות שהוא פוגש בדרך או מעלה מתוך שברי זכרונותיו, עד שהוא מאמץ את סיפורן והופך, לפחות לזמן מה, להיות הן.
הרעיון לסיפור התבשל אצלי לא רק כמחקר פילוסופי פסיכולוגי תיאורטי, אלא מתוך החוויה הקיומית הפרטית שלי, לאחר ששנים מחיי נמחקו כליל מתודעתי בשל טראומה שחוויתי. שנתיים בתוך הכתיבה של הספר אבי – מדען מצליח, דוקטור לביוכימיה ופיזיקה – עבר תאונה שבעקבותיה איבד באחת את זיכרונו והפך להיות מעין 'טאבולה ראסה'. זו היתה אחת החוויות הקשות שחוויתי, לעמוד מול אדם כה קרוב אליך, שחלקת אתו המון סיפורים יחד, ולתהות כעת מה נותר – רשמים? חריטות? הרגלים? זיכרונות של הגוף? מה? – מתוך כל מה שהיה. חלק מהחומרים האלו של החוויה שלי מול עצמי ומול אבי חדרו, או לפחות הפרו, את הכתיבה. כך גם מפגשי הטיפול שעוברת דמותו של הפסיכולוג בספר ביחד עם המטפלת שלה, שכתבתי בהשראת מפגשיי עם מי שהיתה לתקופה המטפלת שלי – פסיכולוגית יונגיאנית ושמאנית פרואנית."
מי הסופר שהשפיע עליך?
"ז'ורז' פרק וסמואל בקט הם שני סופרים-יוצרים שהשפעתם על מחשבתי וכתיבתי היא הגדולה ביותר. את ז'ורז' פרק אני מעריך בשל המשחקים הספרותיים שלו, נקודות המבט המיוחדות, התעוזה היצירתית (למשל, הניסיון שלו לכתוב רומן שלם בצרפתית שלא מופיעה בו אפילו פעם אחת האות E, שבתרגום לעברית אולי שקול לניסיון לכתוב רומן שלם ללא האות ה'), ועצם העובדה שכל ספר שלו שונה לגמרי מקודמו, כאילו הספרות שלו נכתבה בידי מחברים שונים. סמואל בקט הוא יוצר ראשון במעלה לטעמי, שהספרות והמחזות שלו הקדימו את זמנם, ויצירתו השפיעה רבות על הכתיבה שלי, על ההתעצבות שלי ככותב, ועל התפיסה שלי מהי כתיבה."
איך החיים במדינה אפריקאית?
"אפריקה זו יבשת עצומה, כך שהחיים בכל מקום אחרים. זנזיבר עצמה – שבה אני נמצא רוב הזמן – יחסית נוחה למשתמש המערבי בחלק מהאזורים שלה, משום שלא מעט אירופאים חיים בהם כבר זמן רב ופיתחו אותם לא מעט. ומה שנהדר פה הוא שאפשר לעבור בקלות בין נוחות מודרנית (טוב, יחסית) לבין חיים בעולם אחר, בעיקר בכפרים."
מה סדר היום שלך?
"אני קם מוקדם בבוקר. עושה מדיטציה 45 דקות (הרבה רעיונות ותובנות עולים לי באמצעות הכלי הנפלא הזה, כמו גם יכולת ההקשבה, הסבלנות ואורך הרוח שדרושים לכתיבה, בטח לכתיבה של רומנים), נוסע לבית הקפה שלי כאן על חוף הים בזנזיבר, ומתחיל לכתוב. כותב בדרך כלל עד הצהריים המאוחרים, ואז מתפנה לשאר העיסוקים של החיים שדורשים מעט מתשומת הלב. לפעמים, אם יש לי דד ליין או רק רצון עז להתקדם, אני מניח את עצמי על מיטה לסיאסטה קלה (הייתי אומר מליוני גרמנים או ספרדים לא טעו אם זה היה נכון), וכשאני קם אני חוזר וממשיך לכתוב."
האם אתה כותב כעת? מה והיכן?
"כרגע אני מסיים רומן רביעי, "העלדג", פנטסיה תיאולוגית מגדרית שמתרחשת בתוך המים וגיבוריה הם כולם דגים, תמנונים, קיפודי ים, סרטנים, דולפינים, צבים, מדוזות, לובסטרים וכן הלאה. בשביל להתחיל לכתוב את הספר הזה נזקקתי לחודשיים ראשונים של מחקר, שהיה מרתק בעיניי. למדתי המון על אופני רביה של יצורים ימיים מסוגים ומינים שונים, על תקשורת, סאונדים, ריחות, התנהגות, חיזור, מיניות – אחרי שנה וחצי של כתיבה אני יכול לומר שהעולם הבדיוני המופרע ביותר שנתקלתי בו אי פעם אינו מצוי בבדיון של ספרי או סרטי מד"ב, אלא בעובדות הפשוטות של החיים שם מתחת למים. וללא ספק – המיניות של בעל החיים המכונה אדם תיחשב במים לאחת המשעממות ביותר…"
איפה אתה רואה את עצמך בעוד כחמש שנים?
"חי בתוך קהילה של יוצרים: אמנים, הוגות, חוקרים, אנשי ונשות רוח וכן הלאה, שיוצרים יחד ולחוד ומזינים האחד את השניה ברעיונות, אפשרויות, פילוסופיות חיים ואופקים חדשים, ושמטרתם או חזונם המשותף הוא ללמוד מן העבר בכדי ליצור הווה נכון יותר, משמעותי, ערכי, שבסיסו עומדים ומניעים אותו אהבה וחמלה ושיתוף.
אולי יקראו למקום הזה 'בית הספר לאמנות החיים'. בקצה עידן האינדיבידואליזם אנחנו כיום בהחלט זקוקים לצורה אחרת של חווית חיים, קהילה מחבקת ומשמעותית שלא תסרס את היחיד אלא להיפך, תאפשר לה לצמוח ולבטא את עצמה."
הכתבה התפרסמה גם במגזינים 'גבעתיים פלוס' ו-'רמת גן פלוס' 91
השילוב של יצרן אמין עם מוניטין של מובילים טכנולוגים, יחד עם הפופולריות של הרכב חשמלי, בנוסף למיתוג הנכון, סייעו לטסלה להגדיל את הביקוש הגבוה ממילא, והתוצאה: מודל Y היה דגם הרכב הנמכר ביותר בעולם בשנת 2023
סדרת כתבות שתחשוף את הסודות, הסוגיות והפרטים הנסתרים בהצעות ובהסכמים
בינה מלאכותית – ובעיקר התחום שנקרא למידת מכונה נטמע בשגרת היום-יום שלנו
מיכל איתן היא יזמית ומחנכת בתחומי הקיימות, הטכנולוגיה, ניהול השינויים ותהליכי חשיבה שיטתיים פורצי דרך
ישראל טייבר, נפטר באופן מפתיע בשנת 1950 ועטרה רעייתו, המשיכה לחיות בביתם עד לשנת 1975 לפני בדיוק חמישים שנה
בגבעת קוזלובסקי, ברחוב המרי, נמצאת
הנקודה היפה ביותר של העיר גבעתיים –
תצפית מרהיבה הפונה למערב, המאפשרת
צפייה פנורמית מרשימה של העיר תל
אביב
ב- PASITO בית של פלמנקו, מיכל ברט מלמדת פלמנקו עם כל הלב והנשמה – ילדות, נשים וגברים מביעים ויוצרים ומתנועעים לא רק דרך הצעדים והקצב"
עמדת פרחים ללא תשלום למשפחות שכולות בקניון עזריאלי גבעתיים
העתיד כבר כאן: האם הרכב שלכם חכם – או חכם מדי?
פרופ' רוני גמזוּ מונה ליו"ר התזמורת הפילהרמונית הישראלית לאחר שכיהן כמנהל בית החולים איכילוב משנת 2015
שיחה אישית עם רן קוניק ראש עיריית גבעתיים
זו הייתה הדרך שלו! תחנות בחייו של צביקה פיק שגדל ברמת גן והתבגר בגבעתיים ומת בגיל 72 לפני שהספיק לממש את כל התוכניות המוזיקליות שלו
משנה לשנה הבעלים מודעים יותר לזכויות שמקנה להם החוק והרשות המקומית
הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,
עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!
הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,
עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!
