"אני חירשת וזהו.
אבל אני יכולה לעשות הכל, לכתוב. לאכול. לאהוב."

"הייתי ילדה חירשת בתוך עולם של שומעים"

טלי אטדג'י נולדה חירשת להורים שומעים. הוריה – לבנה וניסים גידלו אותה באהבה גדולה וקיבלו אותה כמו שהיא, כך גם אחותה קרן הצעירה ממנה בשנתיים – "הם ראו שטוב לי להיות עם הדומים לי, חברי החירשים, נתנו לי יד חופשית ואמרו לי 'לכי לאיפה שטוב לך, זה מה שחשוב'.

כילדה קטנה גדלתי במיח"א – מסגרת חינוכית שיקומית שמטרתה לתת מענה חינוכי לילדים עם לקות שמיעה מגיל הלידה ועד הכניסה לבית הספר. שם לימדו אותי להגות מילים ראשונות וליוו את המשפחה. בהמשך נכנסתי לגן משולב בו היו ילדים שומעים וכמה ילדים חירשים נוספים".

טלי נתקלה לראשונה בשפת הסימנים כשהכירה את התלמידים החדשים בכיתה א' במסגרת המשולבת בה למדה. לאחר התייעצות עם הוריה עברה בכתה ד' ללמוד בבית ספר בורוכוב.

"עם הלימודים הסתדרתי, מבחינה חברתית לא. התקשורת הייתה קשה לי מאד, הייתי מגיעה למפגשים בנוער העובד בקן בורוכוב ולא יכולתי ליהנות, לא הבנתי מילה. הייתי ילדה חירשת בתוך עולם של שומעים. הרגשתי בודדה ומשועממת וכשהתחלתי ללכת לספריה פרחה אהבתי לקריאה. הספר שהשפיע עליי ביותר, היה האסופית, אן שרלי. היא הייתה שונה והזדהיתי איתה מפני שמתוך הבדידות שלה היא יצאה החוצה, מצאה חברות והתגברה על הקשיים שהיו לה.

במקביל, חבריי החירשים שמרו על קשר עימי והזמינו אותי למסיבות שלהם. עד שהגעתי לגיל החטיבה וביקשתי לעבור ללמוד יחד איתם בחטיבת ביניים ט"ז בתל-אביב. ההרגשה הייתה שחזרתי הביתה. למדתי בכיתת אם שהכילה ששה ילדים חירשים וכבדי שמיעה שממנה יצאתי ללמוד כמה מקצועות בכיתה של השומעים. אחרי שעות הלימודים, יצאתי לפעילויות במרכז שמ"ע (מקום מפגש לילדים חירשים וכבדי שמיעה) שם נפגשתי עם חברים ושם גם הכרתי את בעלי, מאיר."

בהמשך למדה במגמת הכימיה בתיכון מקיף יהוד שהיה תיכון משולב ולימודי הנדסת כימיה במכללת אורט אבין ברמת גן. "בשנים בהם למדתי בבית הספר לא היו מתורגמנים, נעזרנו בטוב ליבם של החברים השומעים והיינו מעתיקים מהם בזמן השיעור את הסיכומים. היינו צריכים לבחון מי הכי כותב הרבה ולשבת לידו, וכך אני וחבריי היינו מחליפים סיכומים שהעתקנו."

טלי נשואה למאיר ויש להם שלושה ילדים שומעים: בן, ארי וליה. היא עובדת בחברת wavelength חברת פארמה לפיתוח חומרים פעילים לתרופות, כאחראית במרכז תיעוד במו"פ והיא מתקשרת עם חבריה לעבודה בעזרת קריאת שפתיים.

"לטיולי הגיבוש בחברה, מגיעים מתורגמנים שמנגישים לי בעזרת שפת הסימנים. חשוב לי להדגיש שבמקומות עבודה שעבדתי בהם הגעתי לאנשים מקסימים שהכירו ביכולות שלי ומעולם לא ראו בחירשות שלי חיסרון אלא אפילו יתרון. בתפקידי האחרון כאחראית תיעוד, אני זוכרת שהשיקול האם לקחת אותי לתפקיד היה שאמרו שהחירשות שלי היא יתרון כי התכתובת מולי היא במיילים בלבד ואז כל דבר מתועד."