fbpx

החיים כסרט

ויוה ליברטי-פונטרמולי רוקמת עלילות רומנטיות

נעמי לבנון-קשת
צילום: איציק רובין

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter

כבר מגיל צעיר אהבה לשבת על החוף במשך שעות ולדמיין עצמה חוצה את קו האופק, חולמת על נסיכים ויוצאת איתם למסעות מרתקים בארצות רחוקות וקסומות...

מתחילת הקריירה שלה כסופרת, ויוה ליברטי-פונטרמולי רוקמת עלילות רומנטיות סוחפות ומלאות תשוקה. ראול אלמנדרס, מדריך ריקודים שרמנטי מקובה המתאהב בנסיכה יהודיה והאהבה פורחת עד שיום אחד הוא נעלם בגשם ועקבותיו לא נודעו. אריקה קסוטו שנוסעת לבקר חבר ילדות במקסיקו ומתאהבת שם באדוארדו אקוסטה בעל חווה שרמנטי. אלמה פיקסלר, ספרנית ניו-יורקית ולורן אוריאן, סופרת ישראלית, יוצאות לבלות סוף שבוע משותף באטלנטיק סיטי ועוד.

לרקוד את החיים

ויוה נולדה בתל אביב, במשפחה עם שבעה ילדים, וגדלה עם אהבה גדולה ובלתי נגמרת לים מצד אחד ולקולנוע מצד שני. היא אוהבת לספר על עצמה שכבר מגיל צעיר אהבה לשבת על החוף במשך שעות ולדמיין עצמה חוצה את קו האופק, חולמת על נסיכים ויוצאת איתם למסעות מרתקים בארצות רחוקות וקסומות – דבר שאכן הגשימה כשבגרה ויצאה לטיולים מרתקים בעולם בהם הכירה אנשים מעניינים, שמעה ספורים מעניינים לא פחות וכל אלה היוו קרקע פוריה לעלילות שהיא רוקמת בספריה.

האהבה האחרת שלה היא לקולנוע – עולם שאת נפלאותיו שתתה בצמא כילדה קטנה שבאה לקולנוע ‘אוריה’ המיתולוגי בלב בבני ברק וישבה לצד אביה האהוב בחדר ההקרנה ומשם צפתה בסרטי אותן שנים. “אני זוכרת עצמי מגיל 5-6 יושבת עם אבא בחדר ההקרנה הקטן וגם אמא הייתה באה לשם לעזור לו. זה פתח בפני עולם קסום שהתאהבתי בו אהבה ארוכת שנים הנמשכת עד היום” – אומרת ויוה. בהמשך עבר אביה לקולנוע קטן במרתף ברחוב הירקון ומהר מאד עזב ופתח ביפו חנות לפטיפונים ותקליטים – שגם מהם, אומרת ויוה, שאבה כנערה, הרבה נחת והרבה אהבה למוזיקה ולז’אנרים השונים ששלטו בכיפה באותן שנים.

בהיותה בת 16 עקרו ההורים לשכונת פלורנטין אבל היא לא הספיקה לאגור הרבה זיכרונות משכונה זו שכן בגיל 18 התגייסה ואחרי עשרה חודשים בלבד נישאה לחברה דאז. בגיל 19 וחצי כבר הייתה אמא. מיד עם נישואיה עברו בני הזוג לגבעתיים ומאז היא כאן. מתגוררת ממש בסמוך לספריית בית יד לבנים.

“אני לא סינדרלה”- אומרת ויוה שבבית קראו לה בחיבה ויוי – “אבל אני מודה שבבית הורי הייתי סוג של נסיכה. קבלתי המון פינוקים משני ההורים והמון אהבה”.

"הניצחון שלי הוא כשמישהו אומר לי שהספר הראשון שקרא בחייו הוא זה שלי! ושבזכותי התחיל לקרוא! כשאני מסיימת כתיבת ספר, זה תמיד מסתיים גם באנחת רווחה, זאת לעומת סיום רומן בחיים, שתמיד מסתיים בשברון לב"

מחול הצללים

במהלך נישואיה  נולדו שלוש בנותיה, מהן שתיים כבר נשואות ואימהות לילדים, מה שהופך אותה לסבתא אוהבת, שמביאה כל נכד ונכדה לספריה בגיל צעיר מאד, בדיוק כמו שעשתה, לדבריה, עם בנותיה. הנכדות קוראות לה בשמה הפרטי, ויוה ונכדה אחת קוראת לה, לדבריה, ‘ויוה ויקטוריה’. “קוראים לי בשמי כי ככה אני רוצה. אני סופרת גאה ולא רוצה להיזכר בהקשר להיותי אמא וסבתא” – היא אומרת ברצינות.

משלב מוקדם בנישואין שלה החלה לעבוד ב’בזק’ וככל שהבנות גדלו והיא התבגרה הרגישה שמשהו בפנים מנקר בה. היא היתה צמאה ללימודים. עוד בטרם מלאו לה שלושים התגרשה, למרות שעד היום היא ממשיכה לשאת את שם המשפחה פונטרמולי, של בעלה אבי בנותיה. ממש במקביל החלה ללמוד -השלימה תואר ראשון במדעי החברה והרוח, למדה שלוש שנים קולנוע ב’מנשר’, למדה משחק אצל ענת ברזילי, ולמדה גם תיירות חוץ. “כשהסתיימו הנישואין הסתערתי על הלימודים, מכל הסוגים, וזה היה למען עצמי בלבד” – היא אומרת בכנות, ובעצם מאז לא מפסיקה ללמוד ובכל פעם מוצאת תחומי ענין חדשים שמרתקים אותה לצלול לעומקם.

בצד כל הלמודים האלה וגידול בנותיה, היא עבדה 30 שנה ב’בזק’ כשאת השנים האחרונות עשתה כאחראית על התרבות ודאגה להביא אירועי תרבות לסוגיהם, לעובדי החברה – תחום שאהבה מאד.

עדות בניחוח אהבה

“במהלך השנים היתה לי אהבה מאד גדולה”- היא אומרת – “זה היה קשר זוגי אמיץ שנמשך 20 שנה עד מותו הפתאומי ב-2010. בבת אחת הכל נקטע וקשה לי מאד בלעדיו”.

שנה וחצי לאחר מותו של האהוב, ב-2012 – יצא לאור ספרה הראשון ‘לרקוד את החיים’ שלמעשה פתח את מעיין הכתיבה שלה ואיפשר לדמיון שלה להשתולל כאוות נפשו, בלא מעצורים. היא מספרת כי הוא מבוסס על סיפורו של מלווה הקבוצה שלה בהוואנה, קובה, גבר לאטיני שרמנטי שויוה תיקשרה איתו בלאדינו, שפה בה דיברו בבית בילדותה. היא שמעה ממנו על סיפור אהבתו לבחורה רוסיה וזה הצית את דמיונה. “בכל ספר שלי השלד הוא אמיתי וסביבו אני טווה כיד הדמיון הטובה עלי”- היא מסבירה – “הסופרים שנותנים לי השראה הם הרלן קובן, לי צ’יילד, וג’פרי ארצ’ר  – שאצלם תמיד יש אנשים שפתאם נעלמים ומכאן מתפתחת העלילה.

“הכתיבה בשבילי היא תראפיה, הבעת רגשות, הסחת דעת, יציאה מהבדידות. הכתיבה היא הכל בשבילי כי אחרי מותו בן הזוג שלי חשתי בדידות איומה”.

האהבה האחרת שלה היא לקולנוע – עולם שאת נפלאותיו שתתה בצמא כילדה קטנה שבאה לקולנוע 'אוריה' המיתולוגי בלב בבני ברק וישבה לצד אביה האהוב בחדר ההקרנה ומשם צפתה בסרטי אותן שנים

סינמה פרדיס

לפני כמה שנים כתבה תסריט בשם: ‘סינמה פרדיס’ והגישה לקרנות הקולנוע השונות בתקווה שיאשרו לה תקציב והיא תוכל להגשים את חלום חייה: לעשות סרט, ולהפוך לקולנוענית. אבל זה לא צלח. עם זאת היא עדיין לא גנזה את החלום ועדיין מאמינה בתוך תוכה שמישהו יגלה אותה, יגלה ענין בספריה, ויעשה מהם סרט. עם התקדמות הכתיבה היא הוציאה לאור את ספריה במימון שלה ואף תרגמה אותם לאנגלית. “כל ההפקות האלה עולות הרבה כסף”- היא אומרת – “הספרים גם הגיעו לאמזון אבל גם זה בתשלום. כל פרסום שם עולה כסף והרבה, ואם לא מחדשים כל הזמן – דועך הענין בספר” היא מסבירה.

תרומה למחלקת הילדים

בכל מקום שהיא מרצה היא מגיעה עם ערימת ספרים למכירה כשהקונים יודעים שהכל, עד לשקל האחרון, הולך לרכישת ערכות משחק שהיא מביאה למחלקות ילדים בבתי חולים, לצד ספרי ילדים שהיא אוספת כתרומה מסופרים שונים, והיא עושה זאת בכל הזדמנות הנקרית בדרכה

ויוה ויקטוריה

בכל מקום שהיא מרצה היא מגיעה עם ערימת ספרים למכירה כשהקונים יודעים שהכל, עד לשקל האחרון, הולך לרכישת ערכות משחק שהיא מביאה למחלקות ילדים בבתי חולים, לצד ספרי ילדים שהיא אוספת כתרומה מסופרים שונים, והיא עושה זאת בכל הזדמנות הנקרית בדרכה. גם כל ההרצאות שהיא מקיימת, בכל מיני מקומות בארץ, למשל בספרית ‘יד לבנים’ בגבעתיים, ב’משען’, במתנס”ים שונים – הכל בהתנדבות, ותמיד עם ערימת ספרים למכירה.

בימים כתיקונם, שאינם ימי קורונה, היא נהגה לטוס מידי פעם לארה”ב ולהרצות שם במרכזים היהודיים בפני אנשי הקהילות הישראליות היושבות בגולה. היא מספרת על עצמה ועל כתיבתה, הקהל מאזין בשקיקה ותמיד מגיעה עם מזוודה ובה כ-40 ספרים. “ובתום ההרצאה אני מוכרת להם את הספרים ב-20 דולר לספר והם קונים בשמחה, במיוחד כשאני מדגישה שכל הסכומים ממכירת הספרים שלי הולכים להתנדבויות שלי – דבר שאני הכי גאה בו, ושקבלתי מבית הורי, במיוחד מאבי שהחדיר בי את הנתינה וההתנדבות מגיל צעיר מאד”- אומרת ויוה.

גם להודו הגיעו הספרים שלה אבל הקורונה טרפה את הקלפים, הספרים שנשלחו נשארו בארגזים ואפילו לא נפרקו, שלא לדבר על פיזורם בחנויות ולשאלתה נאמר לה שבקורונה …לאנשים אין ראש לספרים! והיא כבר לא יודעת מה נכון ומה לא אך כדרכה, עדיין מקווה לטוב, וכבר שקועה בספר הבא.

“הניצחון שלי הוא כשמישהו אומר לי שהספר הראשון שקרא בחייו הוא זה שלי! ושבזכותי התחיל לקרוא!”- היא אומרת – “כשאני מסיימת כתיבת ספר, זה תמיד מסתיים גם באנחת רווחה, זאת לעומת סיום רומן בחיים, שתמיד מסתיים בשברון לב”- אומרת ויוה המגדירה את ספריה ‘מותחנים רומנטיים’, ומסבירה שיש להם האופי והייחודיות שלהם. “אני רוצה שכל מי שקורא את ספרי ייכנס לתוך העלילה”- היא אומרת – “זה ז’אנר קליל ומהנה, מלא תשוקה ועם מאהבים לאטיניים”.

כשהיא מסיימת כתיבת ספר היא לא נותנת לאף אחד לקרוא, להתרשם, להעיר. פשוט לא. “פידבקים לספרי אני מקבלת דרך ההרצאות שלי, מאנשים שמגיעים שוב ושוב ושולחים לי תודות חמות. מה שחשוב לי היום זה שבני העיר שלי יכירו אותי ואת הספרים שלי ואולי איזה במאי ישמע עלי וירצה לעשות סדרות או סרטים ואף יפיק את התסריט ‘סינמה פרדיס’ שכתבתי”.

המגזינים

עשו מנוי למגזין 'גבעתיים פלוס',

בכל גיליון כתבות וטורים מעניינים ומעמיקים
אל תחמיצו, עכשיו ללא תשלום!

עשו מנוי למגזין 'רמת גן פלוס',

הישארו מעודכנים
אל תחמיצו, עכשיו ללא תשלום!
אל תפספסו הכתבות האהובות
אבחון וטיפול מוטורי

איך לטפח את הדימוי עצמי

מה אני חושב שחושבים עלי? האם אהיה פעם טוב במשהו? מתי יפסיקו לבקר אותי? אין ילד שלא עסוק בשאלות אלה, אך הן מעסיקות בעיקר ילדים עם צרכים מיוחדים שחווים כשלונות על בסיס יומי

קראו עוד»
אירועי ה-100 לגבעתיים

תערוכה ייחודית בתיאטרון גבעתיים “עיר מהסרטים – מחווה לאולפני גבע”

חגיגות ה-100 תערוכה ייחודית בתיאטרון גבעתיים“עיר מהסרטים – מחווה לאולפני גבע” שתפו שיתוף ב facebook שיתוף ב email שיתוף ב whatsapp שיתוף ב twitter במסגרת חגיגות המאה לעיר גבעתיים, עמותת קהילתיים ותיאטרון גבעתיים מעלים תערוכה

קראו עוד»
אדם גורל יועץ נדל"ן

מה ייתן לכם יותר עצמאות?

זה לא סוד שעליית מחירי הדירות מקשה על ציבור גדול בישראל. המחירים עולים, המשכורת לא עולה בהתאם, ופה מתחילה התלבטות מוכרת: מגורים או השקעה?

קראו עוד»
אירועי ה-100 לגבעתיים

100 בחידון

גמר החידון העירוני התקיים בהשתתפות 13 תלמידים מכיתות ז’-י’ מבתי הספר בגבעתיים. החידון, עסק בהיסטוריה העירונית של גבעתיים, שמציינת 100 שנה להיווסדה

קראו עוד»
מגזין גבעתיים פלוס

גבעתיים פלוס מגזין 94

השבוע נציין את יום הזיכרון לחללי צה”ל ואת יום העצמאות ה-74 למדינת ישראל. השבוע, נרכין ראש ונתעצב ולאחר מכן נחגוג יום הולדת למדינה שלנו. אחרי שנתיים בהם לא יכולנו לקחת חלק בטקסים המנציחים את הנופלים ולא יצאנו ליהנות בבימות העיר, נוכל סוף סוף לעשות זאת. יצאנו לחירות בכל המובנים.
ביום העצמאות נניף בגאווה את דגלי המדינה על מרפסות הבתים, ככבוד והוקרה שאנו מעניקים לששת מיליוני היהודים שנרצחו בשואה, לשורדים היקרים שזכו לנקום את מות יקיריהם, למשפחות השכולות ולחללי צה״ל אשר מסרו נפשם למען הגנה על המדינה היחידה שיש לנו.
קריאה מהנה,
ד”ר נגה רוזנפרב

קראו עוד»
Shape
Shape

נשמח לשמוע מה שיש לך להגיד לנו

זהו? יוצאים מהאתר?

הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,

עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!

זהו? יוצאים מהאתר?

הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,

עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!

דילוג לתוכן