מחול הצללים

במהלך נישואיה  נולדו שלוש בנותיה, מהן שתיים כבר נשואות ואימהות לילדים, מה שהופך אותה לסבתא אוהבת, שמביאה כל נכד ונכדה לספריה בגיל צעיר מאד, בדיוק כמו שעשתה, לדבריה, עם בנותיה. הנכדות קוראות לה בשמה הפרטי, ויוה ונכדה אחת קוראת לה, לדבריה, 'ויוה ויקטוריה'. "קוראים לי בשמי כי ככה אני רוצה. אני סופרת גאה ולא רוצה להיזכר בהקשר להיותי אמא וסבתא" – היא אומרת ברצינות.

משלב מוקדם בנישואין שלה החלה לעבוד ב'בזק' וככל שהבנות גדלו והיא התבגרה הרגישה שמשהו בפנים מנקר בה. היא היתה צמאה ללימודים. עוד בטרם מלאו לה שלושים התגרשה, למרות שעד היום היא ממשיכה לשאת את שם המשפחה פונטרמולי, של בעלה אבי בנותיה. ממש במקביל החלה ללמוד -השלימה תואר ראשון במדעי החברה והרוח, למדה שלוש שנים קולנוע ב'מנשר', למדה משחק אצל ענת ברזילי, ולמדה גם תיירות חוץ. "כשהסתיימו הנישואין הסתערתי על הלימודים, מכל הסוגים, וזה היה למען עצמי בלבד" – היא אומרת בכנות, ובעצם מאז לא מפסיקה ללמוד ובכל פעם מוצאת תחומי ענין חדשים שמרתקים אותה לצלול לעומקם.

בצד כל הלמודים האלה וגידול בנותיה, היא עבדה 30 שנה ב'בזק' כשאת השנים האחרונות עשתה כאחראית על התרבות ודאגה להביא אירועי תרבות לסוגיהם, לעובדי החברה – תחום שאהבה מאד.

עדות בניחוח אהבה

"במהלך השנים היתה לי אהבה מאד גדולה"- היא אומרת – "זה היה קשר זוגי אמיץ שנמשך 20 שנה עד מותו הפתאומי ב-2010. בבת אחת הכל נקטע וקשה לי מאד בלעדיו".

שנה וחצי לאחר מותו של האהוב, ב-2012 – יצא לאור ספרה הראשון 'לרקוד את החיים' שלמעשה פתח את מעיין הכתיבה שלה ואיפשר לדמיון שלה להשתולל כאוות נפשו, בלא מעצורים. היא מספרת כי הוא מבוסס על סיפורו של מלווה הקבוצה שלה בהוואנה, קובה, גבר לאטיני שרמנטי שויוה תיקשרה איתו בלאדינו, שפה בה דיברו בבית בילדותה. היא שמעה ממנו על סיפור אהבתו לבחורה רוסיה וזה הצית את דמיונה. "בכל ספר שלי השלד הוא אמיתי וסביבו אני טווה כיד הדמיון הטובה עלי"- היא מסבירה – "הסופרים שנותנים לי השראה הם הרלן קובן, לי צ'יילד, וג'פרי ארצ'ר  – שאצלם תמיד יש אנשים שפתאם נעלמים ומכאן מתפתחת העלילה.

"הכתיבה בשבילי היא תראפיה, הבעת רגשות, הסחת דעת, יציאה מהבדידות. הכתיבה היא הכל בשבילי כי אחרי מותו בן הזוג שלי חשתי בדידות איומה".