"מהרגע שכבים אורות הפסטיבל, אני מתחיל לעבוד על הבא אחריו"

במאי 1993 הונחה אבן הפינה ל'פסטיבל מספרי הסיפורים', בניצוחו של יוסי אלפי, שלא יכול היה לדמיין אז למה עתיד הסיפור הניסיוני הזה להתפתח.

ראש העיר דאז, יצחק ירון, שמע את אלפי בתכנית רדיו וביקש שיארגן ערב של סיפורים. הוחלט שלא לגבות כסף ולקוות שמישהו יגיע. לא רק שכל 200 המקומות בבית אלון נתפסו מיד, אלא שהמונים צבאו על הפתח מחוץ לאולם.

הולכנו גמלים לאורך כצנלסון-ויצמן

תופעת ההמונים המגיעים למופע חזרה על עצמה, ובעיקר תופעת המאוכזבים שנשארו בחוץ. האירוע הועבר לבית ראשונים והחל לרוץ פעם בחודש כך במשך כמה חודשים. "ואז הצעתי שנערוך פסטיבל מוסדר, והגשתי הצעת תקציב"- נזכר אלפי "ועשינו פסטיבל שנמשך ארבעה ערבים בבית אלון, שלידו הוצב גם אוהל בדואי. הבעיה הייתה שלכל דבר היה תקציב ורק לפרסום לא נשאר! שמנו שלטים מאולתרים ברחבי העיר, הולכנו גמלים לאורך כצנלסון-וייצמן עם שילוט על דבשתם. יצחק ירון רצה להצטלם על גמל, שהובא לעירייה, אבל נפל ונחבל, ועם זאת הגיע ופתח את הפסטיבל".

בפסטיבל הראשון הופיעו בין היתר, דידי מנוסי, יוסל בירשטיין, ליא קניג, הרכב 'ילדים סורגים לאלוהים', אריה אליאס, דן אלמגור, חיים לבקוב ועוד. הכיוון היה אז: סיפורי עם, והגיעו כ-10 אלפים איש שהאולמות לא יכלו להכילם. והשאר היסטוריה, אם כי בשנים שיבואו, כשהתחלף ראש עיר – הופסק הפסטיבל והעתיק את פעילותו לחולון.

משמעון פרס ועד בית המלוכה הירדני

בפסטיבל של 1996, השנה שלאחר רצח יצחק רבין, היה ערב מיוחד של 'סיפורי שלום' – חברים מספרים על רבין. בין האורחים היו שמעון פרס, שגריר מצרים בישראל, שר התרבות של פלשתין ואחרים. האולם היה מלא מפה לפה, כשהגיעה הודעה שהוטמנה פצצה. "עצרו את הכל. חיכינו על הבמה. בחוץ הפגינו, נגד השלום, ברעש גדול, חבורת אנשי כהנא, ובראשם מי שהיום מכהן כשר. בתוך זמן קצר טיפלה בהם המשטרה בנחישות. הם גורשו מהמקום ואנחנו המשכנו באירוע"- נזכר אלפי.

"לפתיחת תיאטרון גבעתיים בקיץ 98, הבאתי את שמעון פרס, ושגרירים, ושרים ואחמ"ים, ובית המלוכה של ירדן שלח את מפקד חיל האויר לשעבר, שהיה ממשפחת המלוכה, והוא עלה על הבמה וברך. באותו ערב המדשאה והאולמות היו מפוצצים קהל. פתיחה מדהימה שאחריה התחלתי לנהל את התיאטרון ללא שכר ורק בסוף אותה שנה קבלתי תקן ותוך חודשים אחדים היו לנו אלפי מנויים. פסטיבל מספרי הסיפורים התנהל במקביל, בחולון עד 2001. ב-2003 הוא עזב את ניהול התיאטרון עצמו והמשיך לנהל את פסטיבל מספרי הסיפורים. "ופתאום היו לי גם חיים, אחרי שמרגע פתיחת התיאטרון וניהולו – פשוט חייתי שם יום ולילה" – הוא מחייך.