“שירה זה לא עסק משתלם”

שיחה עם יאיר בן־חיים: משורר, סופר, אמן, עורך שירה ומו”ל, והוא בכלל התחיל כילד פלא זמר, שכונה ‘חוזליטו הישראלי’

נעמי לבנון-קשת

צילום: איציק רובין

מעגל אוהבי וכותבי השירה בארץ, שלמרבה השמחה הולך ומתרחב בשנים האחרונות, מכיר אותו היטב כעורך שירה וכמו”ל של ‘חדרים’ – בית הוצאה לאור, כעורך ראשי ומו”ל כתב העת המודפס “המסדרון’ המוקדש לשירה, פרוזה, תרבות ואמנות, וכמי ששקוע רובו ככולו בעשייה ספרותית בלתי נלאית, בהפקת ערבי שירה, בכתיבת שירה ומה לא. מעטים יודעים שיאיר בן־חיים גדל והתחנך ברמת גן, ברחוב חשמונאים ממש על גבול גבעתיים ופרסומו הראשון בא לו, מבלי שבכלל התכוון לכך – דווקא כילד-זמר, שכונה אז ‘חוזליטו הישראלי’.

“אני/ שלוב מבהק לקבוץ גליות/ אני אש, אני מים, אני אור וחשך/ מכל וכל מכל שארצה, / לא משתרך אחר הטור/ איני עומד בתור/ לא משתלח בשקר/ אני מי שאני ואוהב את מה שאני / מתייצב במרכז בכבוד”. (מתוך הספר ‘חמדתי’)

מי אתה ‘חוזליטו הישראלי’?

הוא הצעיר מבין ארבעה ילדים. משפחת אביו נספתה בשואה. האם, צברית שנולדה בכרם התימנים, באחד מנדודיו הרבים של אביה, בעיקר לביירות, לבנון. בהיותה בת 14 הגיעה האם לבדה, מביירות לקרובי משפחה בכפר גלעדי במטרה למצוא חתן וכעבור זמן עברה לדודתה בתל אביב, דווקא שם הכירה את בעלה-לעתיד, במרפסת ממול. במבט לאחור, הוא מוכן להודות שהייתה לו ילדות ‘לא פשוטה’ כהגדרתו וזאת בלשון המעטה.

יאיר מספר כי שני הוריו נהגו לשיר בבית. הוא מעיד שלאביו היה קול נעים ולאימו היה קול ‘מדהים’ כהגדרתו.

את עצמו הוא גם זוכר כילד ששר בבית ולא העלה בדעתו שבבית ממול, באותו רחוב חשמונאים, מישהו שומע אותו. ליתר דיוק מישהי: הזמרת רחל רודן (רודמן), שהייתה גם אמרגנית ומנחה, ונשואה למוזיקאי נגן תזמורת. בגיל שש היא לקחה אותו תחת חסותה וארגנה לו אינספור הופעות ברחבי הארץ: קבוצים, מתנס”ים ואירועי ועדי עובדים.

מסתם ‘ילד ששר’ הוא הפך באחת לזמר עסוק, שתוהה עם עצמו, עד עצם היום הזה, איך הוריו, בעיקר אמו, הסכימו לסידור הזה ולמעשה הפקידו אותו בידי אשה זרה שאיתה היה נוסע בדרכים, במכונית סוסיתא, בכל רחבי הארץ והקהל מילא את האולמות. “אמא שלי באה פעם אחת להופעה שלי. אבא לא היה מעולם”! – הוא אומר ביובש, כקובע עובדה ומספר – “המופע היה עם נגנים, בדרן וחקיין. רחל רודן, האשה שגילתה אותי, הנחתה ואני שרתי שירי ארץ ישראל והיא אפילו לימדה אותי שיר אחד ברוסית. כך זה נמשך עשר שנים. אני זוכר שפעם אחת בלבד, בגיל 11, היא פתאום נתנה לי צ’ק ואמרה לי לתת להורים. מעולם, לא לפני ולא אחרי, היא לא שילמה לי ואני תוהה איך היא עשתה את זה ואיך הורי הסכימו בכלל לסידור המוזר הזה ואיך מעולם לא שאלו ולא ביררו פרטים. פשוט כלום!”.

שנים רבות אחרי שכבר הפסיק לשיר באותן הופעות, כתב יאיר בן־חיים שיר, ‘קול הזהב’, על אותה אשה שגילתה אותו.

…”חמדתי את לי ארץ/ חמדתי – מקלט חיי/ מזל רחב מתפרץ/ ומאיר את ימי עלומי….” (מתוך הספר ‘חמדתי’)

“עולם הזימרה אינו בשבילי”

לתיכון הוא נשלח לפנימייה חקלאית ולאחר שנה עבר ל’אנקורי’, בו סיים את למודי התיכון.

בהיותו בן 16 פסקו ההופעות באחת והוא לא שאל על מה ולמה. בטרם הגיוס הספיק לעשות הקלטות עם מוסיקאים, ולדבריו, המחשבה על להקה צבאית כלל לא עלתה בדעתו.

“אולי פחדתי מכשלון” – הוא אומר בכנות האופיינית לו – “שירתי במשמר-הגבול וזה היה סיוט אמיתי. לקראת הסוף, לבקשתי, הועברתי ליחידה אחרת בה סיימתי את שירותי הצבאי. כשפשטתי את המדים עשיתי עוד כמה הקלטות שגם אותן גנזתי, מאותה סיבה: לא היה לי אומץ. אפילו למדתי פיתוח קול אצל הזמרת נעמי צורי, וגם הלחנתי מעט בעצמי – ובכל זאת כל הזמן חששתי מכשלון. בדיעבד אני חושב שכנראה החמרתי מאד עם עצמי, אבל אינני מצטער על כך כיון שעולם הזימרה אינו בשבילי”.

עוד בשנות העשרה שלו, בטרם גיוסו, התחיל לכתוב בעפרון שירים וספורים. עד היום הוא שומר מחברות-יומן קטנות מהשנים 1976-1981, מתוייקות בקלסרים קטנים ובהם דברים שכתב אז.

בשנים שלאחר מכן למד לתואר, במכללת אופקים ובמשך שנים רבות עסק לפרנסתו בייעוץ לחברות. עבד גם בעיתונים מוכרים בכתיבה פרסומית. הוא נשוי לחמדה, אשתו האהובה, שעובדת לצידו ועוזרת לו בכל עיסוקיו הספרותיים-יצירתיים, ולה הקדיש את ספרו האחרון ‘חמדתי’.

לזוג נולדו שלוש בנות: לירן (35), במאית בערוץ 12, לידור (33) נשואה ואם לבת 4 ובת הזקונים חן (27). במקביל לעבודתו החל יותר ויותר להשקיע עצמו בכתיבת שירים וספורים שחלקם פורסמו בעיתונות ובכתבי עת שונים לספרות ושירה.

חבלי הלידה של היצירה

בשנת 2002 הקים את אתר ‘חדרים –כתיבה יוצרת’, ששימש במה ליוצרים ואמנים בתחומים שונים. במסגרת זו יצר והפיק פעילויות שונות בהן, ב-2008, ערך את אנתולוגיית השירים ‘שיר בכותרת’, שכללה אסופה של 18 משוררים. “זו הייתה השנה בה פרץ הפייסבוק לחיינו וטרף את הקלפים” – מסביר בן־חיים – “לקח לי זמן לקלוט שכולם נוהרים לשם”. ואז כעבור כ-3 שנים, הפכתי את ‘חדרים’ מאתר קהילתי לאתר תוכן, “שזה דבר שונה במהותו” – הוא מסביר. הוא גם זה שהגה את מיזם ‘דבר אל השיר’ שבו משוררים ומשוררות ישראליים קוראים שירה ברחבי תל אביב-יפו. בן-חיים לא נח על שמריו לרגע וב-2013 הקים, הפיק וערך את פרוייקט ‘ספרא טבא’ – תיעוד מצולם של תהליך הוצאה לאור של ספר, כשלפרוייקט נבחרו עשרה משוררים וסופרים. הסרטונים הועלו לרשת וחשפו את חבלי הלידה של ספר, בין היתר מההיבט של הכותב. שנה לאחר מכן מפיק בן-חיים ומוציא לאור את כתב העת ‘המסדרון’ – כתב עת לשירה ופרוזה, תרבות ואמנות וגיליון מספר 1 יצא לאור בסוף 2014. כתב עת זה ממשיך להתפרסם בהתמדה ובצורה מושקעת מאד, וכבר עשרה גיליונות מודפסים ראו אור. “כי עדיין אנשים רבים רוצים להחזיק ולהרגיש נייר ביד” – אומר בן-חיים, שהוא גם חבר בוועד אגודת הסופרים העבריים, ומוסיף: “גם פה, בגיליון המודפס, כמו באתר וכמו בכל הפרוייקטים שאני יוזם – אני עושה כמעט הכל לבד. בשתי ידי, חוץ מעריכה לשונית”.

…”חמדתי את לי ארץ/ חמדתי – מקלט חיי/ מזל רחב מתפרץ/ ומאיר את ימי עלומי….” (מתוך הספר ‘חמדתי’)

‘שירה זה לא עסק משתלם’

בין לבין כל העשייה הספרותית הזו, והצורך להתפרנס, הוא הוציא לאור 3 ספרי שירה – “השירה שלי היא אישית וקשה לי לשחרר” – מספר בן־חיים. פרופ’ הלל ברזל היה למעשה מי שעודד ודחף אותו כבר לפני שנים, והוא זה שממש דרבן אותו לעבוד על הספר הראשון ‘דורשירה’ הכולל שירים על העיר תל אביב מזוית אירונית. שנתיים לאחר מכן הוציא את ספרו השני ‘להשתגע באמצע היום’ – שירים של חיבוטי נפש לצד שירים חברתיים, שירי גחמה וארס-פואטיקה. ובשנת 2018 הוציא לאור את ספרו השלישי ‘חמדתי’ – המוקדש לאשתו חמדה, כשהפעם הספר מחולק לששה שערים ובן-חיים מגדיר אותו ‘קטלוג ביוגרפי של תמונות וסיטואציות לאורך חייו של המחבר’.

ספרי השירה שלו זכו למאמרי ביקורת משבחים ולניתוחים מעמיקים מצד אנשים מובילים בתחום בהם הפרופ’ נורית גוברין, הד”ר ארנה גולן, פרופ’ אורציון ברתנא ופרופ’ הלל ברזל.

הוא מצידו ממשיך להפיק ערבי השקה של ספרים שונים ושל גליונות ‘המסדרון’ ומספר שהקהל המגיע קונה לרוב, באותם ערבים ואף דרך האתר. “אני לא מתעשר מזה. אני משקיע לבד, ועושה את הרוב לבד. ועושה ימים כלילות שהכל ייצא מקצועי. שירה זה לא עסק משתלם!”- הוא מצהיר.

הוא מספר כי בגיל 14 נהג ללכת לחנות ‘הכל לנוער’ שברחוב ביאליק, היישר לפינת ספרי השירה, והיה קונה ספרוני שירה בדמי הכיס שקבל מאביו. “כך נחשפתי לכל הגדולים של אז, ולא ידעתי שיום אחד אני עצמי אהיה בעולם הזה של הכתיבה והיצירה”- אומר בן־חיים ומוסיף: “בעידן הזה יש הרבה קולות חדשים, רעננים, ויש מקום לכולם. אני נותן בשמחה מקום לכותבים חדשים.”

בסוף הקיץ הקרב והא הוא מתעתד להוציא לאור את “אנתולוגיית ימי הקורונה”. לצורך כך פרסם קול קורא ולשמחתו קבל כבר למעלה ממאה שירים, סיפורים, מאמרים, בהם כאלה מהשמות המובילים כמו רוני סומק, יוסי אלפי, רמי סערי ועוד רבים וטובים.

כששואלים אותו מה תכניותיו לעתיד הוא אומר שימשיך בפעילותו למען הספרות העברית אם כי לדבריו, באופן אישי, קבע לעצמו שלא להוציא יותר מחמישה ספרים. כיום, במכוון, אינו כותב שירה ולאחרונה הוא בתהליך השלמת כתיבת רומן אותו הוא מקווה להוציא לאור ב-2022. כשמנסים להבין מה חלומו של איש כזה הוא אומר בפשטות: “את החלום הגדול שלי הגשמתי. הקמתי משפחה, נולדו לי שלוש בנות מקסימות, זה הדבר שמסב לי את האושר ושמחת החיים. כל השאר הוא תוכן מגוון שעסקתי בו מתוך שליחות ואהבה”.