אנחנו, האחים השכולים, היינו שקופים"

"זה היה היום הקשה בחיי"

במלחמת יום-הכיפורים שירת עמוס ניר בן ה-22 כקשר שריון בקרבות הבלימה שנערכו בסיני. הוא נפל בקרבות שנערכו בעיר סואץ, ב-24 באוקטובר 1973 כאשר יחידתו נתקלה בכוח קומנדו מצרי.

"במהלך המלחמה עוד תקשרנו מידי פעם. אני עבדתי אז במחלקה להיסטוריה של צה"ל, ובאכ"א בנינו שאלונים לדובב את הפצועים בבתי החולים במטרה להוציא מהם מידע על האחרים, שמהם לא שמענו ולא ידענו מה עלה בגורלם. כל ערב היינו מרכזים את המידע שנאסף ועוברים עליו. כשנותק הקשר שלי עם עמוס, עברתי שוב על כל השאלונים ומצאתי שני חיילים שהזכירו שאחי חטף כדור בראש בעיר סואץ" – משחזר ניר את הימים הקשים – "עשיתי סיור בכל בתי החולים בארץ עד ה-1 בנובמבר. עוד קיוויתי. לבסוף הבנתי. ברבנות מצאתי את התיק האישי שלו עם מעט חפצים אישיים, ומהתיק הבנתי שהוא כבר קבור בבית קברות צבאי ארעי! זה היה היום הקשה בחיי ועוד עמדה לפני משימה איומה: להודיע להורי, שורדי השואה, כשאמי אז בת 49 ואבי בן 51. אמרו לי ללכת הביתה, ושתבוא משלחת למחרת להודיע להורים. אמרתי: 'אתם נורמלים? אני יכול ללכת הביתה עכשיו? ההורים שלי יושבים בייאוש'. אמרו: 'לא, פקודות מטכ"ל'."

"נכנסתי ללשכה של הרמטכ"ל דדו, והוא הסכים שאם אני לוקח איתי שני סגני אלופים ועובר דרך הרופא המשפחתי, שאלך להודיע להורים. כשהגעתי לרופא המשפחתי וביקשתי שיצטרף אלינו, הוא אמר שהוא לא יכול לבוא כי הוא מכיר את אמא שלי וטיפל בה. זה הרגע שאיבדתי את העשתונות, נתתי לו סטירה ובעצם גררתי אותו לעבר הבית של הוריי. אמי פתחה את הדלת ואמרה: 'תגיד לי שהוא פצוע!' אמא צעקה מאד ואבא בכה וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה"- מספר ניר – "אמי, שסירבה לקבל את עובדת מותו של בנה, הסתגרה בחדרה במשך שנה וחצי וסירבה לצאת. אבי, שכבר היה קצין במשטרת ישראל, היה חייב לחזור לעבודתו. הם היו זוג מגיל העשרה והייתה ביניהם אהבה עצומה, ועכשיו הכל פתאום התפרק. היא סגורה בחדר והוא הרבה ללכת לבית הקברות. לאחר ארבע שנים, שבמהלכן חלה בכל המחלות האפשריות, הוא מת"