מה שנשאר לשחקנים בגילי זה להתלונן – אז אני מתלונן!

פגישה עם גבי עמרני היא תמיד סיבה למסיבה. בגיל 86, עם הסיגר הנצחי בפה, הוא מסתכל על החיים בחיוך, גם אם לא תמיד הם היו קלים.

יש לו הרבה סיבות להיות מרוצה מעצמו. מאחוריו, וכמו שהילדים אומרים – גם מכל צדדיו, ומסתבר שגם  לפניו – שורת תפקידים מרשימה ביותר, בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה. ומבחינתו – עוד היד נטויה  כי הוא אוהב להיות עסוק בעשייה.

רק בחודש שעבר הוא 'קפץ' לכמה ימים, לפריז, להשלמת צילומי סדרת הטלוויזיה 'הנספח' שרובה מצולם בארץ ובקייב. בחודש הבא הוא נוסע, שוב, לשנגחאי, עם ההצגה 'אשכבה' שתיאטרון 'הקאמרי' העלה כבר 3 פעמים בסין. וממש במקביל הוא משחק ב'הבימה' בהצגה 'התקווה', שכתב וביים רוני פינקוביץ "וזו הצגה רצינית שבה אני משחק לצידה של רבקה גור" – הוא אומר.

תמיד, כשמבקשים ממנו, במבט לאחור, לבחור מהו לדעתו 'תפקיד חייו' במהלך הקריירה הארוכה שלו הוא מתלבט בכל פעם מחדש, שכן היו כמה וכמה תפקידים שאיתם הגיע לשיאים מרשימים, כמו למשל: 'הנהג של מיס דייזי', 'הזונה מאוהיו' ועוד. והוא עושה הפרדה ברורה כשהוא אומר: "כשמדובר בקומדיות זה משהו אחר לגמרי כי פה אתה נמדד, ומיידית, בתגובות הקהל".

"מבין תפקידיו הרבים בקולנוע הוא אהב במיוחד את הסרט 'משפחת צנעני', שם, לדבריו, שילב כשרון דרמטי עם, מה שהוא מכנה  'קומיות טבעית שבאה מאליה'"

'קומיות טבעית שבאה מאליה'

מבין תפקידיו הרבים בקולנוע הוא אהב במיוחד את הסרט 'משפחת צנעני', שם, לדבריו, שילב כשרון דרמטי עם, מה שהוא מכנה  'קומיות טבעית שבאה מאליה'.

כך או אחרת, הוא מצהיר: "אין בי חרטות על אף תפקיד קולנועי וממילא – 99% מהסרטים – לא ראיתי! למה? לא יודע! אולי כי צורם לי, מפריע לי, אני חש אי נוחות לראות את עצמי על המסך ונמנע מלצפות בסרטים. בתיאטרון, לעומת זאת – ראיתי קצת יותר.  פה מדובר בהצגות מצולמות, לרוב באיכות לא טובה, שמיועדות לארכיון התיאטרון או כדי להראות דברים למחליף – ובאלה, פה ושם, צפיתי, אבל לצרכים מקצועיים נטו."

יש לו 4 בנות. הבכורה, הילה, מנישואיו הראשונים, המתגוררת בלוס אנג'לס עם שני ילדיה ועובדת בתעשיית הקולנוע. ועוד שלוש מנישואיו הארוכים והמאושרים, זה 45 שנה, לורדה.  "לשמחתי שתיים מהן, הבוגרות, הצלחתי 'להזיז' מהתיאטרון והקולנוע. הבכורה, נעמה, עורכת דין ולה יש בת ודיקלה מעצבת ולה שלוש בנות. רק הצעירה שלנו, מעיין (34) למדה בבית צבי ומשחקת בבית לסין" – מספרת ורדה עמרני, בעצמה בשלנית ששמה הולך לפניה והקים לה חוג מעריצים לא קטן.

"במשך שנים קיויתי שבזקנתי, אשב עם הנכדים/נכדות ונצפה ביחד בסרטים הישנים שלי. אבל איכשהו זה לא יצא. אני חושב שזה לא כל כך מעניין אותם או שאולי קצת מביך אותם".

"שיחקתי עשרות תפקידים בהצגות תיאטרון: בקאמרי,  בתיאטרון הצעיר, בתיאטרון חיפה ובתיאטרון באר שבע. זאת בצד הפקות בידור ומחזות זמר"

משכונת נחלאות לקיבוץ יקום

דרך ארוכה עשה הילד התימני – מנחלאות. כבן זקונים במשפחה בת שמונה ילדים  קבל בלידתו את השמות:  גבריאל-מיכאל-רפאל. עד היום, הוא אומר, לא ברור לו למה קבל את שלושת השמות. "אולי קיוו שהמלאכים ישמרו עלי – "הוא אומר – "אמא קראה לי רפואל, אבא קרא לי מיכאל והאחים קראו גבריאל. השם גבי הגיע הרבה יותר מאוחר, בעת השירות הצבאי. לאבא שלי היה הומור שקט, מאופק, והוא לא היה איש מצחיק. גם אמא שלי לא היתה מצחיקה ובכלל: שנות ה-30 בירושלים לא היו זמנים להומור. עם זאת, כשפניתי למשחק, לבמה – לא היתה שום בעיה, למרות שלצערי הם לא זכו לראות אותי. אבי נפטר כשהייתי כבר אחרי הצבא והופעתי באזרחי, ואמי נפטרה עוד קודם לכן".

כשהוא מדבר על בית אבא הוא לא יכול שלא להזכיר את נושא הדת. מספר שגדל בבית שהיתה בו דת 'פשוטה ונקיה', כלשונו,  "כמו שהיה אבא שלי" – הוא אומר -"הוא ידע שאני הולך לבית הכנסת רק בשבילו וכי אינני שומר שבת. אף לרגע הוא לא אסר עלי ללכת לקבוץ עם הגרעין שלי, ורק התעניין אם יש שם בית כנסת או אם אוכלים חזיר וביקש שאשמור על מנהגי ועל מה שקבלתי בבית! גדלתי בבית שבו דת ואמונה הם דברים אישיים ופרטיים שהם עניינו של האדם בלבד ולא של אף אחד מבחוץ, ואיש לא יכול להכתיב לו, לאדם, במה ואיך להאמין. לכן היום אני כל כך שונא את ה'דת', שהיא כל כך הפוכה ושונה מזו שגדלתי עליה".

כאחיו ואחיותיו למד גם גבי בבית הספר 'אליאנס' וכחניך 'השומר הצעיר' הגיע, בגיל 16 עם הגרעין שלו לקבוץ 'בית אלפא', תחילה כ'חברת נוער,  במסגרתה למדו ועבדו כשנתיים, עד לגיוסם לצה"ל. "שם התפתחתי וחשתי שאני עושה מה שנכון לי ושם עיצבתי את עצמי לפי מה שאני רציתי" – הוא אומר ומספר – "ממש ערב הגיוס החליטה הנהגת הקבוץ הארצי להעביר אותנו לקבוץ זיקים, שהיה על סף פירוק, אלא שזה לא הספיק ובהמשך הועברה הקבוצה שלנו לקבוץ יקום, כשכבר הייתי לקראת סיום הצבא".

ביחד עם חבריו לגרעין הם חויילו והופנו לנח"ל ובמשך שנה רצו על הג'בלאות. עד שבשלב מסויים נבחר גבי, ביחד עם קבוצה 'נבחרת' לעבור קורס שירים ישראליים שבסיומו יהיה עליהם להנחילם לחיילים. בערב הסיום עשו החבר'ה הצחקות ומערכונים ולא ידעו שבקבל האורחים נכחו גם שלושה מפקדים בכירים. "למחרת היום שלושה מאיתנו קבלו זימון למבחנים ללהקה צבאית ואני מצאתי עצמי בדילמה קשה" – משחזר גבי – "להקה לא היתה בראש שלי. באותם ימים הייתי ספורטאי ורציתי להמשיך בכיוון הזה."

"שיחקתי בסרטים: 'פורטונה', 'ארבינקא', 'תעלת בלאומילך', 'השוטר אזולאי', 'משפחת צנעני', 'מלך ליום אחד', בתפקידים בטלוויזיה: 'רחוב סומסום', 'הישראלים', 'עספור', 'מטומטמת', 'להעיר את הדב', 'חסמבה דור 3', 'אלישע', 'המלון של פיני' ועוד…"

'התימני המפורסם'

גבי הלך למבחנים ביפו, התקבל ללהקת הנח"ל, המחזור השני שלה, ושירת בה שנה, כשהבית, לסופי שבוע, היה בקבוץ יקום.  גם לאחר השחרור, ב-1955, המשיך לעבוד בקבוץ בפלחה ובכל דבר שבו הוצב כשבמקביל הופיע על במות ברחבי הארץ במסגרת 'ותיקי להקת הנח"ל', וכבר למד זימרה בתל אביב. "זו היתה שנה עמוסה מאד. סירבתי לתת לקבוץ את השכר שקבלתי והם ויתרו" – הוא מספר – ואז החליטו בקבוץ הארצי שהם רוצים תיאטרון בשם 'להקת הקבוץ הארצי'. שמי כמובן עלה כי הייתי כבר די מפורסם, אם כי ממש במקביל דנו בסילוקי מהקבוץ!  שלבסוף התקבלתי כחבר והתחלנו בחזרות שבסיומם רצנו עם המופע בקבוצים בכל הארץ, כשנה, עד 1959".

זו הייתה השנה בה קבל הזמנה להצטרף ללהקת 'ענבל' בראשותה של שרה לוי-תנאי. הוזמנתי להצטרך לסיור ענק של הלהקה, בארה"ב ובאירופה, שנמשך למעלה משנה. גבי כבר היה אז 'תימני מפורסם' והוצב בתפקיד ה'קונפרנסייה', מנחה הערב.    ההצלחה היתה אדירה והביקורות הללו ושבחו ויצאו מכליהן. "כל ענקי הדור מעולם המחול הגיעו לבכורה בניו יורק והתיידדנו איתם. פשוט מדהים" – נזכר גבי ומספר כי בשובם המשיך עם 'ענבל', בתל אביב, עד 1961, כששרה לוי-תנאי כבר הפכה אותו גם לרקדן, ואז חזר לקיבוצו הזורע "כי חשתי חובה מוסרית להבטחתי לחזור. חזרתי לעבודה בהזורע וזה גם איפשר לי לגבש את החלטתי לגבי המשך דרכי המקצועית. ב-1962 הבנתי שמקומי על הבמה. בקיבוץ דרשו/ביקשו שאחליט לכאן או לכאן. יצאתי עם בת זוגי דאז,  שהפכה בהמשך לאשתי והיתה ממשפחה יקית של מייסדי הקבוץ, ושנינו חדלנו להיות חברי קיבוץ".

הם התגוררו בעליית גג בכרם התימנים וגבי התחיל בחלטורות עד שהוקמה להקת 'בצל ירוק' שהקימו ותיקי להקת הנח"ל, וצירפו אותו. משם הכל התחיל לרוץ: במועדון התיאטרון בחיפה הופיע אז גם ב'פנטסטיק' ובתיאטרון חיפה עצמו בהצגה 'הלילה לאיש'. הוא נסע עם בת זוגו הגר לארה"ב ללמוד אצל אוטה האגן והם שבו לארץ ב-1966, לפני המלחמה. מנישואין אלה, שהסתיימו אחרי 10 שנים, נולדה הבת הילה.

"מה אכפת לכם בן כמה אני כל עוד אני מסוגל ללכת היטב מקצה אחד של הבמה לקצה השני, ואני זוכר טקסט ומדבר ברור!"

קריירה משגשגת

בשובם החלה הקריירה של גבי לרוץ. עשרות תפקידים בהצגות תיאטרון: בקאמרי,  בתיאטרון הצעיר, בתיאטרון חיפה ובתיאטרון באר שבע. זאת בצד הפקות בידור ומחזות זמר. מ-1997, כשהכיר את חנוך לוין, החל לשחק במחזותיו, בהם: 'הזונה מאוהיו', 'אשכבה', 'הבכיינים' – בתיאטרון הקאמרי.

מאז שובו בתום הלימודים, גם החל לשחק בסרטים ובעצם, מאז לא הפסיק. החל מתפקיד קטן ב'פורטונה' ב-1966, דרך 'ארבינקא', 'תעלת בלאומילך', 'השוטר אזולאי', 'משפחת צנעני', 'מלך ליום אחד' ועוד. בחלוף השנים החלו להגיע גם תפקידים בטלוויזיה , בין היתר ב'רחוב סומסום'  ובהמשך, ב-15 השנים האחרונות, גם תפקידים בסדרות כמו: 'הישראלים', 'עספור', 'מטומטמת', 'להעיר את הדב', בצד סדרות לילדים כמו 'חסמבה דור 3', 'אלישע', 'המלון של פיני' ועוד. בשנה שעברה השתתף בצילומי הסרט 'איי הורדוס'.

הוא אוהב  מאד את העשייה הטלוויזיונית אך מודה שהוא קצת מאוכזב, שכן בשעתו כבש את המסך הקטן בחינוכית ופה ושם עם סדרות לילדים ולנוער, ולעומת זאת למרות סדרות  למבוגרים כמו 'להעיר את הדב' ו'מטומטמת' – לא הצליח להתברג לסדרות נוספות למבוגרים, למרות העשייה הרבה בארץ. "אלה היו סדרות טובות אבל הן הוקרנו ונגמרו וזהו. לא היה לזה המשך. תמוה בעיני של הצלחתי להתברג לאיזשהו סיטקום ארוך שאנשים מצפים לראותו.  הסיטקומים בנויים על 'טייפקסטינג' וכנראה שאני לא נחשב לכזה וחבל".

היום, למרות שאישית, לו עצמו אין סיבה להתלונן שכן הוא עובד והרבה, הוא משקיף מהצד וכואב את תמונת המצב המתגלה לו בתיאטראות השונים. "אין להם זמן להשקיע בחיפושים אחר שחקן מבוגר טוב. לוקחים מה שיש להם מתחת ליד" הוא אומר – "לצערי יש קומץ קטן של שחקנים מבוגרים שעובדים. קבוצה  קטנה ודי מצומצמת. השחקנים, הבמאים, המפיקים והכותבים הצעירים של היום – שוכחים שעוד מעט גם הם יזדקנו! מה אכפת לכם בן כמה אני כל עוד אני מסוגל ללכת היטב מקצה אחד של הבמה לקצה השני, ואני זוכר טקסט ומדבר ברור! בעשרות שנותי על הבמה עבדתי קשה מאד על כל תפקיד, קטן או ענק, ועל אהבת הקהל. והעבודה הממושכת והקשה הזו היא שהביאה אותי למה שאני היום. לשמחתי אני עובד. אבל אנחנו מין גילדה די קטנה שחבריה חייבים לדאוג זה לזה, ואני מדבר בשם כל קבוצת השחקנים המבוגרים ואומר לקובעי הרפרטוארים: תפתחו קצת את הראש!  לא הכל זה רק שיקולי מה הקהל אוהב. הרי לא עולה לכם כסף להשקיע קצת מחשבה:  גם בתכנון הרפרטואר, גם  בחיפוש אחר השחקן המתאים. אבל הם לא עושים זאת ומה שנשאר לנו זה להתלונן. אז אני מתלונן!"

פורסם: 17/4/2019

הכתבה פורסמה במגזין 52

למעבר למגזינים:

ל‘גבעתיים פלוס’, הקליקו כאן

ל‘רמת גן פלוס’, הקליקו כאן