היה היה פנס בודד

סיפורו של רן אלדמע על הקמת שכונת בורוכוב וילדותו

ראיין: יעקב גרוס לסרטו "בורוכוב – השכונה מעבר לוואדי" (2008)

רן אלדמע יקיר העיר ומפעילי החינוך והתרבות הבולטים בגבעתיים 

בנו של אברהם אלדמע שהיה מבוני שכונת בורוכוב, אמן ומורה מיתולוגי בגימנסיה הרצליה בתל אביב, אחיו של חתן פרס ישראל, מחשובי מעצביו של הזמר העברי גיל אלדמע, 

בן 90 היה במותו

 "אבי אברהם אַלְדֶמַע (אַיזנשטיין) היה איש העלייה השנייה", מספר רן, "הוא נולד באוקראינה ב-1 באפריל 1884 והגיע לארץ ישראל בעקבות הרצאותיו של דב בורוכוב אותן שמע בזמן לימודיו באוניברסיטה באודסה ולאחר שקרא את שירו של ביאליק "בעיר ההרגה" בתרגומו של זאב ז'בוטינסקי לרוסית."

למרות אי הסכמתם של הוריו עזב אברהם את המשפחה ועלה לארץ ישראל  בשנת 1906. מיד עם הגעתו ליפו השאיר את חפציו אצל חיים בורך במלון בנמל, והלך ברגל לירושלים. בדרכו עבר בקבר רחל וראה שם ערבי צובע את הקבר. אברהם שהיה צייר לקח ממנו את המברשת והראה לו איך לצבוע. זאת הייתה עבודתו הראשונה בארץ-ישראל ללא קבלת שכר. ב-1907 שנה אחרי הגעתו לארץ, פגש אותו ברחוב ד"ר בוגרשוב והציע לו ללמד ציור בגימנסיה העברית  ביפו. הוא קיבל את ההצעה והיה לאחד המורים האהובים בגימנסיה במשך 44 שנים. מאז בואו לארץ ישראל היה אברהם קשור מאוד לארגון השומר וכאשר נסע להשתלמות בחינוך  בשוויץ בשנת 1909, התבקש ע"י ד"ר בוגרשוב לקחת איתו בחזרה לארץ ישראל שלושה רובים שנקנו ע"י הפדרציה היהודית מהצבא השוויצרי.

"אבא הסכים. פרק את הרובים, ארז אותם בחבילה ועלה לאנייה לכוון ארץ ישראל. בנמל יפו התווכח עם הסבל על סכום הבקשיש. הסבל כעס, זרק את החבילה על הרצפה, החבילה התפרקה והתגלו הרובים." אברהם נתפס וישב במעצר במגרש הרוסים בירושלים כחמישה חודשים ולבסוף זוכה על ידי השופט שקבע שהרובים לא ראויים לשימוש.. בזמן ריצוי העונש כתב יומן ובדף האחרון ביומן ציין: "הידד זכיתי יצאתי לחופש!"

עדלאידע ראשונה בתל-אביב

רן ממשיך ומספר: "אבא לא למד לנגן מעולם! אבל ידע, בחושו המוסיקלי, לפרוט על פסנתר. הוא היה זה שארגן את כל המסיבות והנשפים בגימנסיה, צייר את התפאורות והגה את הרעיון לעדלאידע. בפורים 1912 אסף את כל תלמידי הגימנסיה וערך איתם תהלוכה כשהם לבושים בתלבושות ססגוניות כשהוא עצמו רכב בראש על סוסו. בקרנבל זה נכללו תחרויות ספורט ואף תחרות יופי של בחירת אסתר המלכה. ראש העיר מאיר דיזנגוף שהתלהב מהרעיון ביקש ממנו לחזור על התהלוכה מדי שנה."

"במהלך גירוש תל אביב, ב-1917, נשאר אבא יחד עם נחום גוטמן, יצחק אולשן ועשרה אחרים חברי הקבוצה היפואית ככוח שמירה על הרכוש היהודי, בשעה שכל תושבי העיר היהודית יצאו לגלות ובשנת 1919 שמע שהקבוצה הזאת שואפת להקים שוכנת פועלים מחוץ לעיר והחליט להצטרף אליהם. הוא היה אחד מאלה שעזרו לחפש מקום ולהקים את שכונת הפועלים הראשונה בארץ ישראל. יחד רכשו כ- 300 דונם מעיר גנים ועליהם החלו לבנות את בתי השכונה."

כשנגשו לבנות את הבתים לא היה מספיק כסף ולכן בנו 22 בתים בתחילה, 21 בתים היו זהים בבנייתם –  2 חדרים, שירותים, מטבח וגג רעפים אדומים. בית אחד היה שונה. היה זה ביתו של הרווק היחידי בקבוצה – אברהם אלדמע. "אבא החליט לבנות בית מיוחד שיוקדש לציבור, שישמש כמקום תרבות ובו יקיימו את כל האירועים השמחים של הישוב וכך היה."

חמש דקות של פחד

לאחר שאברהם התגורר בבית הגדול לבדו כשנה, פנתה אליו חנה צ'יזיק, שניהלה בשכונה משק הכשרה לפועלות, ובפיה דרישה כי יאפשר לנערות לגור בביתו הריק ורחב-הידיים במקום באוהלים דולפים במשק. במשך שנה תמימה עבר אלדמע לגור במרתף ביתו בעוד הנערות מתגוררות בביתו המרווח. אלדמע היה רווק בן 41, עד שלבסוף שבתה את לבו אחת הצעירות, זהבה יודלביץ' והם נישאו בשנת 1925 בחצר הבית הגדול.

"החתונה נערכה על המרפסת  הגדולה של הבית ושנה לאחר מכן, ביום הכיפורים, נולדתי אני. שנתיים אחר כך ב-1928 נולד גיל. ברית המילה שלו היה ביום הכיפורים ומאז חגגו לשנינו את יום ההולדת במוצאי יום כיפור. אבא נהג לחלק לילדים צפצפות וסוכריות והם היו יוצאים לרחוב בצהלה ושמחה ומשמיעים שריקותיהם. הוא ישב ליד הפסנתר, נתן מקצבים לשירים ולריקודים והעיף זיקוקי דינור מגג הבית לשמחתם של כל דיירי השכונה."

רן ממשיך ומספר חוויות ילדות: "כל ילדי השכונה למדו בביה"ס בורוכוב על הגבעה ובשעות אחה"צ היו מתאספים כולם ב'עיגול' (כיכר הראשונים של היום הנמצאת בהצטלבות הרחובות בורוכוב וקרן קיימת). זה היה שטח המשחקים של הילדים ושם שיחקנו יחד: שוטרים וגנבים, מחבואים ושני דגלים. כשירד הערב וההורים היו קוראים לילדים לשוב הביתה לארוחת ערב או ללכת לישון לנו אף פעם לא קראו! לנו היה סימן. לנו היו מדליקים ומכבים את המנורה בכניסה לחצר ואז הילדים היו צועקים לנו רן וגיל קוראים לכם ללכת הביתה."

אוריאל אופק שכתב את הספר "חמש דקות פחד" היה בן כיתתי – למדנו יחד מגן הילדים עד סוף הגימנסיה והוא היה מבאי ביתנו. הוא קרא לספרו "חמש דקות פחד" מכיוון שהחברים נהגו להתפלח להצגות התיאטרון של הבימה, האוהל והמטאטא ולהופעות הבידור שנערכו בביתנו. בתקופה שהאנגלים הטילו עוצר על הישוב בלילה והתושבים לא יכלו לנסוע  או ללכת  לתל-אביב לראות הצגות, אבא בנה בכספו במה גדולה בחצר והציב ספסלי ישיבה מלוחות  עץ. היו 500 מקומות מסומנים וכ- 300 מקומות לא מסומנים. ההתפלחות, שלקחה כחמש דקות, הייתה דרך חור בגדר שיחי הלנטנה הקוצנית. חמש דקות של פחד."

אם תרצו אין זו אגדה

"את האמפיתיאטרון בשכונה הקימו בשנת 1927, כשהייתי בן שנה", מספר רן. "המופע הראשון היה ב-1 למאי  – חג הפועלים הגדול בשכונת הפועלים הראשונה בארץ-ישראל. הוצגה ההצגה "הקמצנים" והפועל תל-אביב הופיעו במופע התעמלות. האמפיתיאטרון הזה שימש את ילדי ביה"ס: עשו שם התעמלות המונית, היה מופע בחנוכה שהציג את המעשה של מתתיהו הכהן וחמשת בניו, היו שם אסיפות מטעם ההסתדרות ואני זוכר אחת, שבה גולדה מאיר עמדה ודיברה בראש האמפי שהיה מלא אנשים שהקשיבו בצמא לדבריה. באמפי צולם גם אחד הסרטים הישראלים הראשונים "מעל החורבות" והשחקנים היו תלמידי ביה"ס בורוכוב."

אני זוכר מצוין את החגים ומנהגיהם בביתנו: "בכל חג אבא היה מצייר כרזות ותולה על הגג. כך תלה את המשפט "אם תרצו אין זו אגדה" מקושט בירק ובאמצע הוא צייר את תמונתו של הרצל, בי"א באדר הוא תלה את "טוב למות בעד ארצנו" ורשם את שמות טרומפלדור וחבריו. באחד במאי עטף את כל הבית בדגלים אדומים וסיסמאות  כמו "פועלי כל האומות התאחדו" באחד במאי הייתה נהוגה בביה"ס חגיגה גדולה ביותר ומשם היינו הולכים לתל-אביב לתהלוכת אחד במאי. ראשי ההסתדרות צעדו בראשה שלובי ידיים ואנחנו חברי הנוער העובד היינו צועדים אחריהם עם החולצה הכחולה."

לעיתים יצאנו למחנות עבודה בקיבוצים כך כשהייתי בן 16 היינו במחנה במנרה על מורדות הרי הגליל. אנשי הקיבוץ לקחו אותנו לטיול לליטני ואני זוכר שהמים, הצמחייה והנוף שלא הכרתי היו פנטסטיים. יצאנו גם למחנות של לילה אחד בסופי שבוע. היינו מקימים אוהלים בשטח שנמצא היום בין רמת יצחק לשדרות ירושלים ברמת גן ולנים שם. בתום הלימודים בבית הספר היסודי הצטרפנו לגדודי הנוער של ההגנה. לנו, כבנים למשפחת אלדמע, היה קשר אמיץ יותר מאשר לילדים אחרים מכיוון שהמרכז של ארגון ההגנה היה אצלנו בבית. בבית שלנו היו נשבעים להגנה על ספר התנ"ך ואקדח. אני זוכר היטב את ההשבעה שלי. נכנסתי לחדר ואבא, שהיה ראש ועדה המקבלת של ההגנה, שאל אותי: "אתה מוכן להתנדב להגנה?" ואני עניתי כן בהחלט."

שומר החותם

רן ממשיך ומתאר את סיפור הסליק הידוע: "בשנות המאורעות ב- 1936 וב- 1939 התגוררה אצלנו קבוצה של אנשי ההגנה שהיו מוכנים לצאת לעזרה בעת הצורך. בין האנשים היה מנחם צדק שנהג לבוא אלינו לעיתים קרובות. בכל פעם שהגיע, אבא היה שולח אותי ואת גיל להכין שיעורים. באחד הימים, כשאבא היה עסוק בהכנות לעדלאידע, ראיתי את מנחם נכנס למחסן שלנו בחצר. רצתי והצצתי בן הסדקים של המחסן וראיתי אותו מזיז את האופנוע של אבא, מנקה את האדמה, מרים מרצפת ומכסה ברזל כבד ובעצמו נעלם בתוך האדמה. הבנתי שיש פה משהו סודי ביותר וכשאבא חזר מהעבודה הוא אמר לי שזה סליק ושעלי לשמור את הסוד.  כאשר קיבלתי  בבר המצווה שלי שובך יונים יפה ושאלתי את ההורים מי נתן לי את השובך, כי כל ילדי השכונה קינאו בי, אמרו לי הורי: "החברה" ואני הבנתי למי הם התכוונו." זמן מה אחר כך, גם גיל גילה את הסוד כאשר יצא להאכיל את היונים ומישהו שהיה במחסן גרש אותו.

את הסוד שמרו רן וגיל עד שהיה אפשר לגלות. בתום מלחמת העצמאות הוציאו את כלי הנשק ממחסן הנשק  הזה ומסרו אותם לצבא הגנה לישראל זה בעצם הסליק הראשון המרכזי של ההגנה בארץ-ישראל שנבנה בשכונת בורוכוב בשנת 1922.

"אחרי הקמת מדינת ישראל אבא ריכז את כל החגיגות הראשונות בגבעתיים ואנחנו הלכנו בעקבותיו והמשכנו את דרכו. גם גיל וגם אני היינו מרכזים את החגיגות הגדולות והבאנו את השמחה ליישוב מכיוון שידענו להפעיל את הציבור גם בשירה וגם בריקודים. כאשר נבחר קובה קרייזמן לראש העיר גבעתיים בקשנו ממנו להקים מועדון של שירה והופעות אמנים וכך פעלנו שנינו יחד במשך 30 שנה. חיים גורי אמר שהיו הרבה שכונות כאלה אבל רק שכונת בורוכוב אחת והשיר שכתב מסכם את זה במשפט אחד: "היו היה פנס בודד בקצה שכונה והוא האיר את ילדותנו הקטנה".