

כשאתה בן של אבא רופא, ד"ר יצחק הורוביץ, מנהל מחלקה כירורגית בבית החולים 'בני ציון' בחיפה, ולאמא, מרים, שעובדת בלשכת התיירות הממשלתית – ואתה מגלה נטיות ברורות לכיוון אמנויות הבמה – זה לא בדיוק משהו שיגרום להורים שלך לרקוד משמחה, וזאת בלשון המעטה, על אחת כמה וכמה כשהילד הזה לומד בבית הספר החיפאי היוקרתי 'הריאלי' ויש ממנו ציפיות בכיוונים אחרים.
אבל מה לעשות שבכיתה ד' הילד רועי הורוביץ נרשם, בעקבות חבר, לחוג דרמה בבית רוטשילד ולא רק שנשאר אלא גם הצטרף בהמשך למקהלה של אפי נצר. למגינת לב הוריו שקיוו שהשיגעון הוא זמני ולא שיערו שזה יהיה שגעון לכל החיים שיהפוך למקצוע. מהחוג לדרמה הדרך היתה קצרה לחוג לנוער שוחר תיאטרון – שהתקיים בתיאטרון חיפה, ואף שילב את הילדים בהצגות השונות.


טבילת האש הראשונה
הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות בצבא. התקבל לתיאטרון צה"ל וחיכה בקוצר רוח אבל אז באה התפנית: כבוגר מגמת מזרחנות וכמי ששולט בערבית – הוא הופנה למודיעין ושירת ב-8200. משם הלך היישר ללימודי משחק של 3 שנים אצל ניסן נתיב. "ההליכה ללמודי משחק לוותה בתנאי שהציב אבא: שבתום לימודי המשחק הילד ילמד עוד משהו באוניברסיטה. "כדי שיהיה מקצוע אמיתי ביד" – מצטט רועי בצחוק. הוא החל ללמוד בתל אביב פסיכולוגיה ותיאטרון אבל בתום שנה א' נשבר משעורי הסטטיסטיקה והודיע להורים שהוא מפר את החוזה ביניהם. "והיה שבר גדול! לא מפרים חוזה"- אומר רועי – "לבסוף הושגה פשרה: להפוך את התיאטרון ללמודים מלאים ולסיים לתואר. וכך היה. היום, במבט לאחור, אני יודע שאבא שלי צדק: כי דווקא הצד האקדמי הוא זה שמפרנס בכבוד והוא זה שפתח המון אופציות נוספות ואפשרות לבחור ולדחות הצעות – כרצוני. ואני אסיר תודה לו על כך."
טבילת האש הראשונה שלו על הבמה, היתה כשעלה לגמרי לבד על הבמה, במסגרת ה'תיאטרונטו', עם "מיי פירסט סוני' של בני ברבש, שהצליח מאד, הוא שיחק שנתיים בתיאטרון חיפה ואפילו הצטלם בארץ לסרט עם אנטוניו בנדרס ודרק ג'קובי 'חוקר העצמות' (2000).
בסיום התואר הראשון, בבימוי, הוא החל לביים. תחילה את 'הסתברות', שהועלה בפסטיבל 'פותחים מסך' והצליח מאד, ובהמשך הוזמן לביים ב'הבימה', בין היתר את 'דוממים' כשחקן ובמאי על הבמה הגדולה. מחזה של חנוך רעים העוסק בשואה.
בין עבודת בימוי אחת לאחרת, הוא שימש במאי הבית של תיאטרון באר שבע, ניהל את תיאטרון קרית שמונה ועשה את הדוקטורט שלו באוניברסיטת בר-אילן בנושא המחזות התנ"כיים של יעקב שבתאי. מאז הוא מלמד במחלקה לספרות משווה בבר-אילן, ואף ייסד שם מגמה לדרמה ותיאטרון.
החברים הכי טובים
ב-2010 נכנסה לחייו השחקנית, תושבת גבעתיים, ליא קניג, ומאז אי אפשר להפריד ביניהם. הכל החל במקרה, כשרועי התבקש לעשות סדרת ראיונות עם שחקנים, בתיאטרון ירושלים, ורצו שהראשונה שתרואיין תהיה קניג. הוא טילפן והיא הסכימה ברצון. "באתי לקחת אותה במכונית שלי וכיון שהיה יום סגריר איום, הנסיעה נמשכה למעלה משעתיים. בסיומם היינו החברים הכי טובים והיא אמרה לי שצריך לעבוד ביחד" – משחזר רועי את ההכרות. חצי שנה אחר כך פנה אליו אילן רונן מ'הבימה', ואמר שליא ביקשה את רועי כבמאי של 'לא ביום ולא בלילה'!
מאז אותה הכרות עם קניג כבר עשו השניים שמונה הפקות ביחד שכולן שלאגרים, בהם: 'זאקופנה', 'משהו טוב', 'הרביעייה' ועוד. במקביל, ליא קניג ביימה את רועי הורוביץ להצגת יחיד שהועלתה ב'קאמרי': "אוטוטו זוכה בלוטו", איתה כבר הספיקו להגיע עד לתיאטרון הלאומי בטשקנט. "שם עברנו חוויה מרגשת כשחיפשנו את הבית שבו הסתתרו ליא ואמה בזמן מהלך מלחמת העולם השנייה. ומצאנו אותו!" – אומר רועי ומוסיף: "עם ליא, כל דבר שעשינו – הצליח והפך לשלאגר, וגם נסענו בעולם עם מופע משותף שלנו, שבו אני מדבר באנגלית וליא מדברת בכל שבע השפות שהיא יודעת".
כשפגש את השחקנית מרים זוהר, נזפה בו בחיוך ממזרי והזכירה לו שגם היא קיימת ושהגיע הזמן לעבוד גם איתה ולא רק עם ליא! מאז הספיק לעשות כבר ארבע הפקות עם מרים זוהר.


דופקות הופעה
המופע המקסים והמשעשע "לא דופקות חשבון" נולד בימי הקורונה, בסגר הראשון. רועי החליט שצריך להכין משהו, 'שיהיה', כשייפתחו האולמות. הוא החל לעבוד עם שתי מלכות התיאטרון האלה, בסלון של כל אחת מהן. "דיברנו, זרקנו רעיונות וספרנו ספורים מצחיקים ונוגעים ללב. הקלטתי הכל, לקחתי את ירון פריד לכתוב ולארגן את הרעיונות הללו ולאט לאט התגבש ערב של ספורים מצחיקים מעולם דימוי הגוף, בגדים ועוד" – מספר רועי – "הכנו מופע אבל בגלל שהיו כל הזמן סגרים, החלטנו לצלם אותו אצלן בבית עם צוות צילום מקצועי
כשנפתחו האולמות שילבנו את הסרט, שהוא גם הצצה אינטימית לבית שלהן ואז הן עולות לבמה עם הקטעים שלהן, ואיתי, ואנחנו מנהלים מיפגש סביב בגדים אופנה, וזה כיף גדול שהקהל אוהב מאד. שתיהן כלות פרס ישראל, שתיהן בנות 90 ואנחנו מסתובבים עם המופע השנון והמשעשע הזה בכל הארץ".
המעבר לגבעתיים, שנעשה ממש בקיץ האחרון, היה צעד מתבקש במיוחד לאור הלחצים שהפעילה עליו ליא קניג. היא פשוט פקחה את עיניו שיש חיים מחוץ לתל אביב והוא מאושר מהצעד שעשה. היא גם זאת ששכנעה אותו לקחת כלב והוא מודה לה כל יום על לולי הקטנה שלו, איתה הוא חולק את חייו, וצוחק שהכלבה שלו היא יורשת העצר וזאת שתירש אותו בבוא העת.

נורית ואורי חשבו שהם מכוסים מכל כיוון, אבל אחרי עשור של זוגיות מאושרת התגלה החור השחור: למה הסכם ממון לא באמת קובע מי יירש אתכם

בטיחות הרכב: הטוב, הרע והלא נודע
שוק הרכב הוא לא שוק פשפשים: כללי האצבע שימנעו מכם לקנות "מציאה" בלי ציון בטיחות רשמי

כמעט בכל עיר ובכל בית קפה מתכנס מעין פרלמנט המורכב אנשים שיש להם דעה על כל מה שקורה כאן

יגאל אונא מגן הסייבר הבכיר במדינה, כראש מערך הסייבר הלאומי ● מכהן כנשיא בית הספר ללימודי סייבר

אלה אותם מים ורק המחיר שאנחנו משלמים מאמיר בעשרות אחוזים
הקמת התאגידים נבעה מכשל בהתנהלות הרשויות המקומיות ומאז הקמת תאגידי המים אנו משלמים הרבה יותר על אותם המיםהצרכנים?

אלדד לבני (49) אחד המייסדים של 'טורק' התחיל את דרכו בתכנות בסיסי בילדותו, המשיך דרך שירות טכני בחיל האוויר והיום הוא ה-CINO של החברה ● מתגורר ברמת גן, נשוי לנטע-לי ואב לעומר (11) ועידו (9)

גיל ברק מספר על הדרך מהמגרשים בגבעתיים ורמת גן לאולמות באירופה

השיחה עם טפסר משנה אבי קורדובה, מפקד כבאות והצלה בגבעתיים ורמת גן, בה חשף את האתגרים, ההכנות והמחויבות של לוחמי האש

מה אם הדירה שחיפשתם חודשים נמצאת בעיר שאפילו לא חשבתם עליה?

זכויות הבנייה כבר אינן קבועות מראש: כל פרויקט נבחן לפי מדיניות עירונית, צפיפות וכדאיות כלכלית?

לימור מרגולין-יחידי היא שופטת בדימוס, סופרת, מחזאית ודוקטורנטית לאנתרופולוגיה ● זוכת פרס ע"ש יצחק רבין למחקרי שלום, פיוס ושיתופי פעולה בין יהודים-ערבים ● נבחרה לפרויקט "מאה שנים, מאה נשים"

העתיד של ההתחדשות העירונית: בין ביורוקרטיה לצורך ביטחוני וחברתי.
2026 היא השנה שעשויה להפוך לנקודת מפנה

דמיינו עולם עתידני שבו הטכנולוגיה המוכרת לנו מעולם לא נוצרה: מה היה קורה אילו לא היו ממציאים את האינטרנט?
הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,
עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!
הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,
עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!


