הילד הזה הוא רועי

טבילת האש הראשונה

הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות בצבא. התקבל לתיאטרון צה"ל וחיכה בקוצר רוח אבל אז באה התפנית: כבוגר מגמת מזרחנות וכמי ששולט בערבית – הוא הופנה למודיעין ושירת ב-8200. משם הלך היישר ללימודי משחק של 3 שנים אצל ניסן נתיב. "ההליכה ללמודי משחק לוותה בתנאי שהציב אבא: שבתום לימודי המשחק הילד ילמד עוד משהו באוניברסיטה. "כדי שיהיה מקצוע אמיתי ביד" – מצטט רועי בצחוק. הוא החל ללמוד בתל אביב פסיכולוגיה ותיאטרון אבל בתום שנה א' נשבר משעורי הסטטיסטיקה והודיע להורים שהוא  מפר את החוזה ביניהם. "והיה שבר גדול! לא מפרים חוזה"- אומר רועי – "לבסוף הושגה פשרה: להפוך את התיאטרון ללמודים מלאים ולסיים לתואר. וכך היה. היום, במבט לאחור, אני יודע שאבא שלי צדק: כי דווקא הצד האקדמי הוא זה שמפרנס בכבוד והוא זה שפתח המון אופציות נוספות ואפשרות לבחור ולדחות הצעות – כרצוני. ואני אסיר תודה לו על כך."

טבילת האש הראשונה שלו על הבמה, היתה כשעלה לגמרי לבד על הבמה, במסגרת ה'תיאטרונטו', עם "מיי פירסט סוני' של בני ברבש, שהצליח מאד, הוא שיחק שנתיים בתיאטרון חיפה ואפילו הצטלם בארץ לסרט עם אנטוניו בנדרס ודרק ג'קובי 'חוקר העצמות' (2000).

בסיום התואר הראשון, בבימוי, הוא החל לביים. תחילה את 'הסתברות', שהועלה בפסטיבל 'פותחים מסך' והצליח מאד, ובהמשך הוזמן לביים ב'הבימה', בין היתר את 'דוממים' כשחקן ובמאי על הבמה הגדולה. מחזה של חנוך רעים העוסק בשואה.

בין עבודת בימוי אחת לאחרת, הוא שימש במאי הבית של תיאטרון באר שבע, ניהל את תיאטרון קרית שמונה ועשה את הדוקטורט שלו באוניברסיטת בר-אילן בנושא המחזות התנ"כיים של יעקב שבתאי. מאז הוא מלמד במחלקה לספרות משווה בבר-אילן, ואף ייסד שם מגמה לדרמה ותיאטרון.