בכותרת האתר של יעקב גרוס, חוקר תולדות הסרט העברי, עומדת השאלה: “מאיפה באתי ולמה אני הולך אחורה?” ולאחריה בא רמז – “קצת סבלנות וגם העתיד יהיה עבר…” תפיסת עולמו של יעקב גרוס לא שגרתית ומעידה על עיסוקו ההיסטורי בחקר תולדות הארץ על פי תיעוד חזותי מצולם ובעיקר מוסרט בסרטי קולנוע
ד"ר נגה רוזנפרב
שתפו:
הכל התחיל ב”סרטי גבע” בגבעתיים. אביו נתן גרוס היה הבמאי בקבוצה המייסדת של “חדשות גבע” בראשית שנות ה50 ועמד בראש מערכת היומן הקולנועי. עד מהרה נתן גרוס הפך להיות הבמאי השכיר הראשון בישראל. בשנות ה-50 וה-60 לפני שהחלו שידורי הטלוויזיה, הציבור ראה חדשות מצולמות ביומני קולנוע, שהוצגו לפני הסרט העלילתי. מטבע הדברים עד ש”החדשות” הגיעו לבתי הקולנוע, חלף שבוע לפחות ולעיתים אפילו חודש ויותר. אבל, רק באמצעות היומנים אפשר היה לראות את מה שכל ילד יכול לראות היום מיד – בטלפון הסלולרי שלו.
כבר בגיל ארבע לקח אותו אביו להשתתף כילד בסרט “מים חיים”, את חווית ההסרטה הוא לא זוכר, אבל באמצעות הסרטים בהם צולם התעוררו זיכרונות הילדות למקומות ולאנשים שהיו בסביבת חייו. “לא מעט פרקים בחיינו מתועדים במצלמה” אומר גרוס, “ולמרות שהזיכרון האנושי מתערפל עם השנים, הצילומים והסרטים מחזירים לנו את היכולת לזכור פרטים שנשכחו, ולעיתים גם כאלה שלא שמנו לב אליהם כשהתמונה צולמה”.
את האהבה לקולנוע ולצילום רכש כבר בילדותו מקרובי משפחתו. מאביו שהחל את דרכו כבמאי בתעשיית הקולנוע בפולין, מדודו יורם גרוס שהפיק בישראל ובאוסטרליה סרטי תעודה והנפשה. מדודו יוסף גרוס שהיה צלם אמנותי בלונדון, ומבן הדוד אדם גרינברג, צלם סרטי גבע ולימים מחשובי הצלמים בהוליווד, אתו עבד בשנות ה-70.
“בשנות ילדותי, לסלילי הצלולואיד של סרטי גבע שנזרקו לפח, היה תפקיד מיוחד. בשעה שילדי גבעתיים בסביבת האולפנים, השתמשו בפילם כ’פצצות סירחון’, הייתי גוזר את התמונות ובאמצעות קופסת נעליים, מנורת שולחן וזכוכית מגדלת הייתי מכין הצגות של פנס קסם לחברים”
בתקופת לימודיו בתיכון העסק השתכלל. הקשרים של אבא עם מנהל מחלקת הקולנוע בהסתדרות אפשרו לו להקים בבית הספר התיכון מועדון קולנוע בעידוד מנהל בית הספר, ולהקרין בו את מיטב הסרטים החדשים שיצאו. כשנפתח בית שרת בדרום גבעתיים סמוך למקום, מגוריו פתח גם שם מועדון סרטים נוסף אותו הפעיל גם לאחר שירותו הצבאי.
בין שתי ערים
בילדותו חי על גבול גבעתיים. למעשה הבתים של שיכון צבא קבע היו בצדם הצפוני רחוב עמישב בגבעתיים ובצדם הדרומי רחוב דרך השלום בתל-אביב. הבעיה הייתה של הדיירים בכניסה האמצעית – שהתחלקה בין שתי הערים…. ובתוך אי הבהירות הזו יעקב בחר ללכת עם חבריו לנוער העובד ביד אליהו ואחותו עליזה העדיפה את קן בורוכוב בגבעתיים. שמעון פרס שגר בשכנות בצד של עמישב רשם בזיכרונותיו את גבעתיים כעיר מגוריו באותה תקופה. (היום רחוב עמישב מתחלק לשנים ובניינים בצדו הדרומי שייכים לת”א).
באמצע שנות השישים משפחת גרוס עברה לרחוב הרצוג, בימים של הקמת המרכז החדש של דרום גבעתיים. למרות השאיפה של יעקב להתקבל ליחידה הסרטה בשרות הצבאי, הפרופיל הקרבי שינה את התוכניות והוא מצא את עצמו בקורסי הפיקוד של הנדסה קרבית. אבל יעקב לא ויתר בקלות ומצא דרך להתנות את התקדמותו לקורס קצינים בקבלת תפקיד של קצין חינוך של בסיסי ההדרכה של חיל ההנדסה. (באותה תקופה של סוף שנות ה-60, לא היו בחיל ההנדסה קציני חינוך, והתפקיד הוטל על קצינת הח”ן). מי שסייע לו ליצור את התפקיד היה מפקד הבסיס, שהיה איש גבעתיים מיכאל צוק (רייצ’וק), אשר לימים ניסה להתמודד על ראשות העירייה. במסגרת פעילותו כקצין חינוך הקים את “להקת הפלסים” של חיל ההנדסה (הנשמות הטהורות) והבמאי שנבחר, היה שחקן צעיר בראשית דרכו – יוסי אלפי. הקשר בין יעקב גרוס ליוסי אלפי נשמר עד היום בשיתופי פעולה מיוחדים בתוכניות “מספרי סיפורים” בתיאטרון גבעתיים
אפשרויות חדשות נפתחות…
יעקב גרוס הוא חתן הפרס למפעל חיים של פסטיבל הקולנוע ירושלים והפורום לשימור הזיכרון האודיו-ויזואלי בישראל, 2008 וזכה גם להיות יקיר האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע. הוא מקדיש את חייו לעיסוק זה, שהוא ציבורי באופיו יותר מ-40 שנה. ב1974 הצטרף לצוות שהקים את ארכיון הסרטים של האוניברסיטה העברית בירושלים, (כיום ע”ש סטיבן שפילברג).
“באותה תקופה, בראשית שנות ה-70, לא היו ארכיוני סרטים בישראל. היו כמובן אוספים, מחסני סרטים, ספריות השאלה לסרטים, חוגי קולנוע ומסגרות ראשונות של הסינמטקים. אבל, אפילו בטלוויזיה הייתה רק “ספרייה” ולא היה ארכיון שידע לטפל בסרטים. למעשה, גם אני למדתי את סודות ארכיונאות הסרטים מתוך ספרות, תוך כדי עבודה. המקצוע הכי קרוב היה ספרנות, וזה קרוב משפחה רחוק למדי. גם הנסיבות שבהן הוחלט לקבל אותי לעבודה באוניברסיטה, ללא כל ידע וניסיון מקצועי, לא היו אפשריות היום. (הארכיון הוקם בשותפות עם הסוכנות היהודית). אמנם הייתי בוגר האוניברסיטה בחוגים לתולדות האמנות ותיאטרון, והשתלבתי גם במכון ליהדות זמננו, אבל זה לא מספיק לנהל ארכיון. מה שעמד לזכותי היו הקשרים מימי ילדותי ונעורי עם אנשי קולנוע רבים, קשרים מבית אבא. אנשי האוניברסיטה בהר-הצופים האמינו שקשרים אלה יסייעו בהשגת אוספי הסרטים שהיו אצל יזמים ומפיקים רבים בגוש דן. ואכן זה הצליח”.
לאחר שש שנות עבודה בארכיון האוניברסיטה יעקב גרוס החליט לעבור לדרך עצמאית. הקמת הסינמטק והארכיון הישראלי לסרטים בירושלים ע”י ליה ואן ליר – פתחו לכאורה אפשרויות חדשות. גם העובדה שיוזמה זו נתמכה על ידי טדי קולק, הייתה לרועץ בעיני אנשי האוניברסיטה והסוכנות היהודית, שראו ביוזמה העירונית בירושלים – תחרות לא הוגנת למפעל של הקמת ארכיון סרטים לאומי. וכך נולדה תחרות עוינת בין הארכיונים, כאשר יעקב גרוס היה במקרים רבים מגשר ומפשר.
“בתקופת עבודתי באוניברסיטה, היו כמה מבצעים גדולים של איסוף סרטי ארכיון וסיוע לתוכניות טלוויזיה, כמו “עמוד האש”. המבצע הגדול שבו התחלתי בארכיון האוניברסיטה ב1975 – ואני מלווה אותו עד היום בארכיון הישראלי לסרטים ובגנזך המדינה, הוא שימור אוסף נתן אקסלרוד ויומני כרמל. במשך 40 שנה נעשו הרבה דברים חשובים מאוד להצלת ושימור האוסף, ועדיין המשימה רחוקה מלהיות מושלמת וזמינה בצורתה המקורית לציבור. זו בעיה תקציבית, ארגונית ובעיקר סדרי עדיפויות, וחבל שאוסף זה וגם אוספי היומנים של שנות ה-50 וה-60 של “גבע” ו”כרמל הרצליה” לא מטופלים ומונגשים לציבור. יש מספיק ניסיון ודוגמאות של חדשות העבר מהעולם – והחוסר העיקרי הוא של הקצבה ציבורית המסתכמת ב2-3 מיליון שח לשימור דיגיטלי של 20 השנים הראשונות של המדינה”.
מכיוון שהבטחות יש תמיד, אבל הפרויקטים הגדולים מתעכבים, גרוס בחר לפני כ-25 שנה לעבוד כעצמאי עם הארכיונים על פרויקטים נבחרים. איתור סרטים אבודים בנושאי ארץ ישראל והשגת מידע על מיקומם בעולם, שימור, חידוש ועיבוד של סרטים שנעלמו – והצגתם בסינמטקים לציבור.
“מדי שנה אני מצליח לטפל בחמישה עד עשרה סרטים. אותם אני מציג בכל הארץ. התקציבים שאפשר לגייס הם זעומים ורוב העבודה נעשית ללא שכר כספי. אני לא קורא לזה “התנדבות” כי השכר האמיתי הוא ההנאה הצרופה בעיסוק זה. יש בארץ לא מעט אספנים בתחומים שונים, וכולם יודעים שהיחידים שמרוויחים בתחום זה הם בתי המכירות ונותני השירותים לאספנים. האספנות שלי היא יוצאת דופן, כי העבודות שלי נתרמות מראש לארכיונים. זה כמובן מקל גם על השגת סרטים רבים “הכלואים” בארכיונים רבים בעולם, וכדי לחלצם צריך שתופי פעולה בין הארכיונים.
הזיכרון החזותי של המאה ה-20
את הדרך לארכיוני העולם התחלתי באמצע שנות ה-90 במיזם מטורף שקראתי לו “הזיכרון החזותי של המאה ה-20″. באותה תקופה האינטרנט היה איטי למדי, ואף על פי כן האמנתי שאפשר יהיה להנגיש את אוצרות הקולנוע הארכיונים לציבור בכל העולם. הרעיון היה דומה ל”יוטיוב”. אמנם השיתוף היה אמור להיות בתשלום – אבל ארכיונים לא אוהבים לנדב את אוצרותיהם. האיש שהתגייס למימון התוכנית שיזמתי היה המיליונר ז’אן פרידמן, מחלוצי התקשורת המודרנית בעולם. בסיועו הגעתי לארכיונים ברחבי העולם, הכרתי את האוספים ובחנתי סרטים רבים שעניינו אותי בנושא ארץ ישראל. אבל המטרה העיקרית לא הושגה. תכננו אותה לשנת 2,000, למילניום שהיה כל כך מתוקשר. אבל, האינטרנט היה איטי ובמקרה הטוב אפשר היה להעביר קובץ של סרט קצר באיכות ירודה – בתוך 10 שעות…. פעולה שלוקחת היום שתיים-שלוש דקות לקבצים בגודל דומה”.
ובכל זאת תקופה זו הייתה משמעותית מאוד מבחינתו של גרוס, כי פתיחת הארכיונים והמידע שהיה רשום אז בכרטסות ומיקרופילם, אפשרו גישה לסרטים רבים שהיו סגורים בקופסאות פח. כבר ב1991 נסע לברה”מ בימי הגלסנוסט לאתר את הסרט “חיי היהודים בא”י” משנת 1913. הסרט היה ידוע, אך לא היה ידוע היכן יש עותק שלו. החיפושים החלו עוד בשנות ה-70 בימי הסדרה “עמוד האש”, ובטלוויזיה הישראלית אפסו התקוות למצוא אותו. התגלית האמיתית הייתה ב1997 במרכז הלאומי לקולנוע בצרפת CNC, הנגטיבים של הסרט נמצאו.
“זו היתה התגלית החשובה ביותר בכל שנות עבודתי. הייתי שותף לשחזור ושימור הסרט בתקציב שתרמה ממשלת צרפת לכבוד חגיגות ה50 למדינת ישראל. אמנם היה מדובר בסכום צנוע של 30 אלף יורו, אבל היה בלתי אפשרי להשיג סכום כזה בארץ, אפילו למטרת שימור אחד משני הסרטים הציוניים הבודדים שהופקו בארץ בימי הטורקים. לסרט הכנתי פסקול בתקציב מצומצם ובקריינות, בהתנדבות, של יהורם גאון. היו כמובן תגליות רבות וחשובות, כמו סרטיו של אבי הסרט העברי יעקב בן דוב, ובהם “שיבת ציון” מ1920 “אביב בארץ ישראל” מ1928 ועשרות עבודות של רסטורציה שיזמתי של סרטים שנמצאו בבתים פרטיים ובארכיונים בארץ כאבן שאין לה הופכין”.
סיפורה של שכונת בורוכוב
לצד האיסוף והשימור הארכיוני, יעקב גרוס מביים ויוצר סרטי תעודה ארכיונים המשלבים קטעים נדירים מאוצרות הארכיונים. סרטים קצרים המלווים תערוכות, חגיגות של יישובים ותיקים ועוד. אחד מסרטיו הוא: “בורוכוב – השכונה מעבר לואדי” שהופק במלאת 85 לגבעתיים. (את הסרט אפשר לראות ביוטיוב באינטרנט), סיפורה של שכונת בורוכוב – שכונת הפועלים הראשונה בארץ ישראל מובא מפי ותיקיה, בני דור המייסדים. שכונת בורוכוב היא הגרעין שממנו צמחה העיר גבעתיים. אנשיה יצרו רקמת חיים מרתקת בכל התחומים: חיי תרבות וחברה עשירים, פעילות חינוכית יוצאת דופן, עשייה כלכלית וקואופרטיבית, ופעילות ביטחונית חשאית שתרמה להקמת המדינה. סיפורה של שכונת בורוכוב מהווה מופת לעשייה החלוצית וליזמות בארץ ישראל.
החל מאמצע נובמבר, יציג גרוס בסינמטק תל-אביב 15 פרוייקטים של שימור סרטים שעשה במהלך שנות עבודתו, ובהם סרט העלילה העברי של נתן אקסלרוד “מעל החורבות” 1938, בחידוש דיגיטלי עכשווי (2016), בכיכובם של תלמידי בית-ספר בורוכוב ובהם הילד (המלחין) יוסי הדר.
במסגרת פעילותו בגבעתיים, יעקב גרוס יזם ומימן בבניין האולפנים של “סרטי גבע”, לפני שנהרסו, תערוכה של סרטים ותמונות בשם “נפרדים מגבע”. לתערוכה שהתקיימה ב2011 הגיעו אלפי מבקרים והיא סוקרה בתקשורת. בימים אלה, בניין מגדלי גבע הושלם ועל חזיתו מתנוססת מצגת זיכרון מרשימה של חלוצי גבע – חלוצי תעשיית הסרטים בישראל. יעקב גרוס היה שותף לרעיונות ולאיסוף התמונות להכנת המצגת, שהופקה בשיתוף קבלני הבנייה ועיריית גבעתיים.
דרור דבאח הוא מנכ"ל 'יעד' החברה לפיתוח גבעתיים המסכם בימים אלו חמש שנות כהונה ● מהנדס אזרחי ובעל תואר שני במנהל עסקים הרואה בעשייה הציבורית שליחות ● נשוי ואב לשלושה, מתגורר ביבנה
השילוב של יצרן אמין עם מוניטין של מובילים טכנולוגים, יחד עם הפופולריות של הרכב חשמלי, בנוסף למיתוג הנכון, סייעו לטסלה להגדיל את הביקוש הגבוה ממילא, והתוצאה: מודל Y היה דגם הרכב הנמכר ביותר בעולם בשנת 2023
איה כהן אבישר קשרה את הסיפור שכתבה בעשיה של אור-לי, במשפחה המיוחדת שלהם, בנסיבות נפילתו של עומרי וזכתה בפרס הראשון בתחרות, ארבעה כרטיסים לפסטיבל הסרטים בקאן, 'הכל כלול'.
גבעתיים ורמת גן מתפתחות ומתחדשות: בניינים נבנים בכל פינה, ותשתיות הרכבת הקלה חוסמות נתיבים ביציאות ובכניסות לעיר. אם גם אתם מתעוררים כל בוקר עם רעש הבנייה של המגדל בשכונה, או שאתם מודאגים שהדיירים העתידיים של פרויקט ה'פינוי בינוי' שמתוכנן ברחוב הסמוך יגדילו את מצוקת החניה, הכתבה הזו שנולדה מתוך מפגש מחכים עם עו"ד מאיה אשכנזי תעשה לכם קצת סדר.
איך הפכו כל הרעיונות של 22 תלמידי כתה ה' במרכז המחוננים והמצטיינים סחל"ב בגבעתיים לספר אחד משותף ומרתק 'אסקייפ – התעלומה במבנה הקסום'
האדריכלית ומעצבת הפנים הילה עדני, חברה לדוגמנית ולכוכבת החדשה של "רוקדים עם כוכבים" רומי פרנקל ולקראת פסח השתיים ערכו מתיחת פנים לבסיס חטיבה 188
התחדשות עירונית היא צו השעה – במציאות הביטחונית הנוכחית כולנו מבינים היטב את הצורך הקריטי שבקידום פרויקטים המספקים לתושבי ישראל הגנה מפני טילים
“האופנובנק” רוני ליבוביץ – בסוף כל אחד נתפס רוני ליבוביץ, המוכר לציבור הרחב בכינויו ‘האופנובנק’, ביצע לאור יום 21 מעשי שוד, בסניפי בנקים שונים, ופשוט ‘שיגע’ את המדינה כולה. תוך כדי אסף לא מעט מעריצים
זו הייתה הדרך שלו! תחנות בחייו של צביקה פיק שגדל ברמת גן והתבגר בגבעתיים ומת בגיל 72 לפני שהספיק לממש את כל התוכניות המוזיקליות שלו
"איזור כורזין הוא העתיד הכלכלי של גבעתיים" מה קורה בנושא פינוי-בינוי בדרום העיר ● מה כוללת תוכנית בניית נתיב התחבורה הציבורית ● מה חדש במערכת החינוך בעיר ומה היעדים לשנה הבאה ● ראיון עם רן קוניק ראש העיר גבעתיים
“לא מן האדמה באתי! כי באתי ממשפחה ציונית” סיפורו של דב רוזנפרב, איש האשכולות, השזור במהלך הקמתה של מדינת ישראל
היזם טען כי הוא אינו מקבל את מכתב הביטול הזה, ואיים להגיש תביעה אישית נגד כל דייר ודייר. וכך אותם דיירים הגיעו למשרדי
ליאור רותם-גורדון מאמינה בחוכמת הקהילה ● היזמת של הקמת ארגון 'היברידיות' יחד עם שותפתה לי-אור סלע ושותפה ל"בונות אלטרנטיבה" בעיר ● נבחרה כאחת מחמש נשות השנה של גבעתיים
בגבעת קוזלובסקי, בשטח של גן העליה השנייה, ניצב מצפה הכוכבים של גבעתיים, שנחנך בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים
הקרנת סרט בתוך אולם ספורט בבית ספר מקומי – היה אירוע נפוץ בשנות השמונים […] משפחות שלמות היו הולכות יחד להקרנה, עם כל השכנים וזו הייתה חגיגה של התקהלות חברתית עם תוספת תרבותית"
הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,
עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!
הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,
עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!
