הילד הכחול הוא אני

סיפורה של נורית משה שהגשימה את החלום 

סיפורו של הילד הכחול ישב לנורית משה עמוק בלב, במשך שנים רבות, עד שהעזה להוציאו לאור. הסיבה לכך היא שלמרות שכל אחד שהוא קצת ‘אחר’ יכול למצוא בו את עצמו, זהו בראש ובראשונה – הסיפור שלה, ובגיל 59 היה חשוב לה להוציאו סוף סוף לאור.

מאת: נעמי לבנון-קשת

צילום: איציק רובין

נורית משה נולדה בבאר שבע כנורית דוגרי, ובשנים הראשונות לחייה עברה נדודים רבים, עד שבהיותה בת 10 ירדו האם ובעלה להתגורר בעיר אופנבך בגרמניה, ולקחו איתם את הילדה – שבאחת נותקה מכל אשר הכירה. עד היום היא אומרת שזה היה מעבר טראומטי עד כדי כך שהשכיח ממנה את שנות ילדותה המוקדמת. “בארץ נשאר אבא שלי, הכלב שלי, סבא וסבתא שלי” – היא אומרת – “כל שנה הייתי מגיעה בקיץ לאבא שלי, שבינתיים הקים משפחה, אבל בשאר הזמן פשוט סבלתי בגרמניה”. היא גדלה בתוך סיפור משפחתי מורכב. אביה נישא 3 פעמים, אמה נישאה 4 פעמים. הוריה, שכבר הלכו לעולמם,  הכירו זה את זו כפרק ב’, וביחד, משני הצדדים, יש לה 6 אחים ואחיות למחצה, שהיא לא בקשר ממשי איתם.

“המסר שלי הוא לכל ילד, ובעצם גם למבוגר: אהב את עצמך, גם אם אתה ‘שונה’.

בשבע השנים בהן חיתה בגרמניה היא אומרת שבגרה בטרם עת. היא לא השתלבה בין בני גילה הגרמנים, ולא התגברה על הגעגועים לישראל. “הייתי היהודייה היחידה בבית הספר והיה לי מורה גזען שפשוט התעמר בי”- היא מספרת- “אמי ובעלה  היו סוכנים נוסעים של פרוות וכל ימות השבוע היו בדרכים, וחזרו הבית רק לסופי שבוע, כך שלמעשה חייתי לגמרי לבד”. שירים ויומנים כתבה לעצמה מגיל 16 ובהם מצאה מיפלט מחייה המסובכים, ובעיקר הבודדים. כאילו לא די היה בעובדת היותה יהודיה יחידה בבית ספר גרמני ובכך שחיתה לבדה כל השבוע, הרי שבנוסף לכל אלה גם הייתה ילדה-נערה שמנה שספגה עלבונות בשל כך. בהיותה בת 16 וחצי החליטה שדי לה והעזה לעשות מעשה: היא עזבה את הבית בגרמניה ונחתה בישראל, בבית אחותה-למחצה הנשואה, שהתגוררה בגבעתיים ( בתה של האם מנישואיה הראשונים). היא הגיעה לכאן בעיצומה של שנת הלימודים, לכיתה י”א, ובית הספר התיכון ‘קלעי’ דאג להעמיד לרשותה, בחינם, מורים פרטיים שסייעו בידה להשלים את כל החומר החסר ולעשות, כמו כולם, את מבחני הבגרות. זמן מה לאחר הגיעה לארץ התגרשה האם ושבה אף היא מגרמניה היישר לגבעתיים, ונורית עברה להתגורר עמה. בגיל 17 הכירה נורית, דרך קרובת משפחתה, את אלון משה, יליד בת גלים שבחיפה, שהיה אז נח”לאי בקבוץ גלגל. בקיץ, שבוע לאחר תום הלימודים בכיתה י”ב – נישאו השניים בחתונה צנועה וגידלו משפחה לתפארת: שני (32) ומורן (29), שתיהן נשואות ושני אף הפכה אותה לסבתא לפז בת הארבעה חודשים. לפעמים חלומות מתגשמים “לפני 21 שנה הגשמתי חלום: לחזור לגבעתיים, העיר האהובה עלי. לקחנו עוד משכנתא וקנינו דירה בכצנלסון ומאז אני מאושרת”- מחייכת נורית, שעובדת כל השנים במשרד נסיעות כ’מפעילת תיירות’- שעיסוקה – תיירות נכנסת, וזאת בשל ידיעת השפות שלה. “אהבתי הגדולה היא כתיבה. לפני 3 שנים שמעתי הרצאה של יובל אברמוביץ ‘הרשימה’ – על הצגת והשגת יעדים בחיים. זה עשה לי ממש הארה. הבנתי שהחיים עוברים ואני לא מגשימה ולא עושה מה שאני באמת אוהבת. ואז- אזרתי אומץ ועשיתי”. בשנת 2016 הוציאה את ספר השירים “שחור ולבן בצבעים” – שירים, למבוגרים, שביניהם שזורים קטעי קצרים המספרים, למעשה, את סיפור חייה. היא הוציאה זאת בהוצאה עצמית והפיצה במכירה עצמית, או בחלוקה לחברים. “עשיתי גיוס-המונים בפייסבוק וכל מי שתרם – קבל ספר בדואר, או כשהגיע לערב ההשקה שהתקיים במתנ”ס שדה-בוקר, בנוכחות ראש העיר, רן קוניק, ועם הרצאת-מתנה של יובל אברמוביץ”. הילד הזה הוא אני

“המסר שלי להורים הוא: חזקו את ילדיכם! עודדו אותם! אמא שלי אמרה לי שהיא גאה בי רק כשהייתי בת 50!!

לפני חודשים אחדים יצא לאור ספר הילדים שלה: ‘הילד הכחל שידע הכל’ – גם הוא באמצעות גיוס-המונים, וערב ההשקה התקיים בבית ראשונים.  את 50 הספרים הראשונים תרמה נורית משה, לילדים בבית החולים ‘ספרא’ בשיב”א, עם הקדשה אישית לכל ילד. “ספר הילדים הזה עוסק בחוסר ביטחון עצמי של ילד בודד שגדל לבד בלי חיבוק, בלי טפיחת עידוד על השכם” – מספרת נורית ומוסיפה- “הילד הכחל הזה, שפה היה שונה בצבעו, אבל בכל אחד מאיתנו יש שוני כלשהו- הילד הזה הוא אני, כשם שהוא כל ילד אחר, חסר ביטחון, ועד היום כשאני קוראת בספר יש לי דמעות בעיניים כי אני חוזרת להיות הילדה של אז.  עם השנים התחלתי לקבל חיזוקים מבחוץ לכך שאני ‘שווה’ משהו. נזקקתי לשנים רבות כדי לצאת מחוסר הביטחון שלי, והרבה הודות לבעלי”. נורית אומרת שבספר שלה יש מסר לכל ילד, ובעצם גם למבוגר: אהב את עצמך, גם אם אתה ‘שונה’. “במקרה שלי הייתי ילדה שמנה שילדים לועגים לה וילדה יהודיה בבית ספר גרמני”- היא מסבירה ומוסיפה: “בספר שלי הילד הכחל יודע לקרוא מחשבות רעות של אחרים – עליו, מה שכמובן מעמיק את חוסר הביטחון שלו. הבסיס לסיפור היה חיבור שכתבתי בגרמניה, בכיתה ו’, שכל כך הרשים את המורה עד שפורסם בעיתון המקומי של העיר. בספר הוצגה הדילמה: האם טוב לדעת/לקרוא מחשבות של אחרים עלי או שאולי מוטב לא לדעת זאת כי הדבר רק יעמיק את הצער וישתק את הרצון לעשות דברים- מהחשש ‘מה יגידו עלי’. היום ברור לי שהכי טוב זה להיות אתה עצמך, למרות ועל אף כל שוני שיש בך”. בספר שלה מוזכרת אמא – מעט מאד ורק בסופו, ואילו אבא – לא מוזכר בכלל. בעת הכתיבה נורית כלל לא נתנה דעתה לעובדה מעניינת זו ובתה היא שהסבה את תשומת לבה לכך. “זה משהו בתת-מודע שלי שאכן משקף אותי ואת מצבי עד היום. עובדה שבכלל לא שמתי לב לכך”- אומרת נורית – “המסר שלי להורים הוא: חזקו את ילדיכם! עודדו אותם! אמא שלי אמרה לי שהיא גאה בי רק כשהייתי בת 50!! זה היה בליל הסדר, כשאירחתי בביתי והכנתי הכל לבד והבנות עזרו לידי במהלך הערב. פתאם אמי העירה: ‘גידלת משפחה לתפארת. אני גאה בך’! וכמובן שעיני מלאו דמעות. ואני אומרת להורים לא לחכות שילדיהם יהיו בני 50 כדי לומר להם שהם גאים בהם!!” היא נשואה 40 שנה לאלון והמשפחה שלה היא גאוותה הגדולה והדבר החשוב לה יותר מכל דבר אחר. גם אלון נושא עמו סיפור משפחתי לא פשוט ושני בני הזוג השכילו לחזק זה את זו, לעודד ולכבד במשך כל השנים, ובעיקר: להקים משפחה חמה, אוהבת, תומכת ומלוכדת.