אומץ עד הרגע האחרון

תיעוד ההודעות והשיחות מאותו בוקר מספר סיפור של מנהיגות ואומץ. בשעה 07:11, כשהתברר שהמחבלים חדרו לבסיס זיקים, עומרי, בלי לחשוב פעמיים, נטל נשק מאחד החיילים ונטל את הפיקוד על הטירונים במיגונית.

בשעה 07:31, כשלוחם ראשון מהסגל נפצע מירי צלף, עומרי מבין שהמחבלים בגזרתם והוא חייב לצאת. עומרי ונועה זאבי, סמלת המחלקה וחברתו הטובה, התווכחו מי יוצא ומי נשאר עם הטירונים, נועה התעקשה לצאת ובשעה 7:41 היא נפצעה באורח אנוש. עומרי צפה בה מפתח המיגונית, שם הוא בעצמו חיכה לצאת, וראה אותה נפגעת מכדור, מבלי לחשוב פעמיים, תוך שניות הוא רץ אליה, דווח בווטסאפ שהיא נפגעה ושנדרש פינוי, לקח אותה למקום מוגן ונהל את הפינוי שלה.

באותו זמן ירדה מהעמדה לוחמת נוספת. לאחר שאף היא נפצעה, עומרי שלח אותה למיגונית תוך שהוא מחפה עליה ואז עלה לעמדה, בש"ג מטווחים, הצטרף לאדר בן סימון, ינאי קמינקא ועדן אלון לוי. הם ניסו להזעיק עזרה, נלחמו בעקשנות והצליחו להרחיק את המחבלים ממקום המסתור של הטירונים. בדקות גורליות אלו הם הצילו את חייהם של רבים.

על פי התחקיר הצה"לי, עומרי וחבריו וחברותיו לעמדה נפלו בשעה 08:13. עומרי נהרג מרסיסים, הדף רימונים וטיל אר.פי.ג'י. ליבו נעצר מרסיס ענק שחדר לגופו. באותה שעה, נפל בקרב גם מפקדו רס"ן אדיר עבודי. אדיר לא ידע על מותו של עומרי, ועומרי לא ידע על מותו של המפקד שאהב.

עומרי לא היה רק חייל שעשה את חובתו. הוא היה ב' קוד, תפקיד שבוחר המפקד באופן אישי לצרכיו בפלוגה, האיש הנאמן לו ביותר והדומה לו מבחינה ערכית. אחת מתכונותיו של עומרי הייתה הקשבה רדיקלית לאנשים ומי שהכיר אותו האמין וכיבד אותו. בלב הענק שלו היה מקום לכולם – הוא היה קשוב לאנשים בסביבתו, תמיד דאג לשתף אותם, לחבק, לאמץ אותם לחברים. עומרי היה חייל נחוש, הוא מסר את חייו למען הטירונים ומבחינתו זה היה טבעי להתייצב לצידם כלוחם, כחלק בלתי נפרד מהסגל שכה אהב.