שמונים שנה לעליית 'ילדי טהרן' לארץ ישראל

'הוא בן דת משה'

בין שלל זיכרונותיו מהשהות בטהרן, שנמשכה כששה חודשים, יודע הרב לספר על אשפוז בבית החולים בעיר שהיה בפיקוד הצבא הפולני ובחסות האנגלים, וזאת בשל  מה שהוא מכנה 'קוקלוש' – שעלת. הילד הצעיר שהה במחלקת הילדים במקום,  במשך כששה שבועות, לגמרי לבד, ואינו זוכר ביקור של אחיו. מי שאירחו לו לחברה היו יהודים ששירתו בצבא הפולני הגולה, שהקפידו לבקרו בכל יום.

 "באותו בית חולים חילקו לנו נקניק, שלא נגעתי בו, והחיילים היהודים, שידעו שאני מקבל אותו – לקחו אותו לעצמם או עבור אחרים" – הוא נזכר – "באחד הימים הגיע לביקור הכומר הראשי, שהיה לבוש יפה והקרין הדרת כבוד, ניגש לכל מיטה במחלקת הילדים, שבה היו שני ילדים בכל חדר, וברך אותם. כשניגש אלינו אמר לי: 'ילד, תושיט לי יד'לה'! שתקתי ולא זזתי. הוא חזר על המשפט הזה כמה פעמים עד שהוא ביקש מהאחות הראשית שתסתכל בכרטיס האישי שלי התלוי בצד המיטה. היא קראה והסמיקה ואמרה לו באוזן: 'הוא בן דת משה' ('יבריי') והכומר הבכיר הזה אמר לי: 'תסלח לי ילד, לא ידעתי'! ובכך השאיר לי זיכרון טוב ממנו. ביום האחרון לשהותי בבית החולים, ניגש אלי חייל יהודי וסיפר לי שבחדר הסמוך שוכב עוד ילד יהודי, כבן 3 שהוא מוגדר כילד 'שאין לו תובעים' ושהאחיות-הנזירות מתכננות לקחת אותו תחת חסותן! ניגשתי לילד הקטן, שדיבר יידיש, ודובבתי אותו. הוא סיפר לי ששמו ישראל שרייבר ואמר גם שיש לו אח בשם פיני – שהיה… חבר טוב שלי במחנה! רצתי למחנה סיפרתי לפיני בן ה-12, שאחיו הקטן חולה ומאושפז בבית חולים ושהנזירות כבר הוציאו אותו מהמחלקה, לחדר הכביסה שבקצה בית החולים! משם אפשר היה להוציאו באין מפריע ובאין רואה. רצנו ביחד למפקד המחנה, שליח הסוכנות שנסע מיד לבית החולים וחזר עם ישראל שרייבר הקטן, שבהמשך עלה לארץ עם כולנו."