26/07/2024
26/07/2024
יום שישי, 26 ביולי 2024

שמונים שנה לעליית 'ילדי טהרן' לארץ ישראל

חלקים מהפרק 'ילדי טהרן' – מתוך הספר המביא את סיפור חייו המופלא של הילד יוסף גליקסברג שהפך לרב הראשי של גבעתיים

נעמי לבנון קשת

22/1/2023

לפני 80 שנה, ב-18 בפברואר 1943, הגיעה לארץ ישראל קבוצת ילדים שורדי שואה שהועברו מפולין לטהרן שבאיראן, לאחר שהסוכנות היהודית הצליחה להסדיר את קליטתם בארץ. הם הגיעו באונייה עד מצרים וברכבת עד למחנה עתלית, אחרי נדודים בדרך לא דרך.

לקראת שנתו ה-90, הרב יוסף גליקסברג הוא מאחרוני 'ילדי טהרן' החיים בינינו, והאוצרים בזיכרונם סיפור ילדות לא פשוטה, עד לתקומה, המפוארת יש לומר, בארץ ישראל. גם עשרות שנים לאחר שהחלה המלחמה הנוראה, יש פרטים שחקוקים במוחו בבהירות מחשבה, של ילד תמים, בן 8 אז, שעולמו התהפך עליו באחת.

שלושת הבנים, משה, שאול ויוסף הקטן בן ה-8, יצאו מבית היתומים הפולני – בלא כלום, והצטרפו לאלפי הילדים שעשו דרכם ברכבות לקראסנווצק – נמל קטן בים הכספי, מול פרס. אחרי שלושה לילות במקום הם הועלו על ספינות מקומיות שחצו את הים לפרס בדרכם לטהרן. בין אלפי הילדים הללו היו מאות ילדים יהודים שהגיעו לטהרן כאזרחים פולנים, בחסות צבא אנדרס, שפעל בחסות הצבא הבריטי.

 "עברנו שיט של יממה כי אני זוכר לילה אחד של שינה" – נזכר הרב גליקסברג – "שם, כשירדנו לחוף, כבר ידעו מיהם הילדים הגויים ומי היהודים וידעו שהיעד של הילדים היהודים הוא פלשתינה. בשלב זה הופרדו הקבוצות זו מזו. בטהרן הוצגו בפנינו, מדריכים ונציג של מחלקת העלייה של הסוכנות, כי כבר היה הסכם בינה לבין ממשלת המנדט הבריטי – לפיו יוענקו סרטיפיקטים לילדים, שיאפשרו את הגעתנו לארץ. […] ובתום המיון הזה הפכנו באחת, מאות ילדים ובני נוער, מפולנים ליהודים" – מסכם הרב.

"על הרציף חיכו לנו כמה אנשים מראשי הישוב היהודי דאז ולצידם אנשים שחיפשו ביאוש קרובים ששרדו" - נזכר הרב – "ומה שזכור לי יותר מכל הוא האנשים הנואשים שניגשו לחלונות ושאלו: 'ילד, מאיפה אתה? אתה מכיר את זה וזה...?'"

קור עז, אוכל סביר ובית כנסת מהודר

ספטמבר 1942. הצעירים שזה מקרוב הגיעו, הובאו, בידי אנשי הסוכנות למחנה אהלים שהוקם בפאתי העיר, בשולי מחנה הצבא הבריטי. את חודשי החורף של אותה שנה העבירו הילדים והנערים באותו מאהל ובעיקר זכור לרב גליקסברג הקור העז ששרר שם, כמו גם העדר כל אמצעי חימום, כשכל מה שחימם אותו במיטה הייתה שמיכת צמר, די גסה יש לומר, שכונתה 'שמיכת קוץ' – שמיכה של צמר לא מעובד-דיו ולא נעימה למגע, שנעשתה מפסולת של צמר ושאר אריגים.

"לעומת הקור הנורא – אוכל בהחלט היה והוא הובא מהמטבח המרכזי של הצבא הבריטי. הצעירים החסונים הלכו להביא את דודי האוכל שהוצבו במשטחים פתוחים מקורים, וכולם אכלו לשובע" – נזכר הרב – "גם אני כילד – אכלתי, אם כי לא את הכל. מאותה שהות בטהרן אני זוכר שהייתי פעם אחת בבית הכנסת, שהיה מאד יפה ועם הרבה מאד שטיחים. האחים שלי הלכו לשם יותר. הייתה שם קהילת סוחרים אמידה מאד שלימים תרמה ביד רחבה למדינה הצעירה שאך זה קמה, ואף השקיעה בה".

ד"ר אילה והרב יוסף גליקסברג
ביקורו של דוד בן גוריון בגבעתיים

"... בליל שבת הייתה ארוחה חגיגית, נישאו כמה דרשות ואז המקהלה שרה והייתה אוירה מאד נעימה"- הוא נזכר – "לימים, אותו מדריך היה תושב גבעתיים שפעל רבות להנצחת ילדי טהרן והודות לו ולפעלו יש בעיר רחוב בשם זה"

'הוא בן דת משה'

בין שלל זיכרונותיו מהשהות בטהרן, שנמשכה כששה חודשים, יודע הרב לספר על אשפוז בבית החולים בעיר שהיה בפיקוד הצבא הפולני ובחסות האנגלים, וזאת בשל  מה שהוא מכנה 'קוקלוש' – שעלת. הילד הצעיר שהה במחלקת הילדים במקום,  במשך כששה שבועות, לגמרי לבד, ואינו זוכר ביקור של אחיו. מי שאירחו לו לחברה היו יהודים ששירתו בצבא הפולני הגולה, שהקפידו לבקרו בכל יום.

 "באותו בית חולים חילקו לנו נקניק, שלא נגעתי בו, והחיילים היהודים, שידעו שאני מקבל אותו – לקחו אותו לעצמם או עבור אחרים" – הוא נזכר – "באחד הימים הגיע לביקור הכומר הראשי, שהיה לבוש יפה והקרין הדרת כבוד, ניגש לכל מיטה במחלקת הילדים, שבה היו שני ילדים בכל חדר, וברך אותם. כשניגש אלינו אמר לי: 'ילד, תושיט לי יד'לה'! שתקתי ולא זזתי. הוא חזר על המשפט הזה כמה פעמים עד שהוא ביקש מהאחות הראשית שתסתכל בכרטיס האישי שלי התלוי בצד המיטה. היא קראה והסמיקה ואמרה לו באוזן: 'הוא בן דת משה' ('יבריי') והכומר הבכיר הזה אמר לי: 'תסלח לי ילד, לא ידעתי'! ובכך השאיר לי זיכרון טוב ממנו. ביום האחרון לשהותי בבית החולים, ניגש אלי חייל יהודי וסיפר לי שבחדר הסמוך שוכב עוד ילד יהודי, כבן 3 שהוא מוגדר כילד 'שאין לו תובעים' ושהאחיות-הנזירות מתכננות לקחת אותו תחת חסותן! ניגשתי לילד הקטן, שדיבר יידיש, ודובבתי אותו. הוא סיפר לי ששמו ישראל שרייבר ואמר גם שיש לו אח בשם פיני – שהיה… חבר טוב שלי במחנה! רצתי למחנה סיפרתי לפיני בן ה-12, שאחיו הקטן חולה ומאושפז בבית חולים ושהנזירות כבר הוציאו אותו מהמחלקה, לחדר הכביסה שבקצה בית החולים! משם אפשר היה להוציאו באין מפריע ובאין רואה. רצנו ביחד למפקד המחנה, שליח הסוכנות שנסע מיד לבית החולים וחזר עם ישראל שרייבר הקטן, שבהמשך עלה לארץ עם כולנו."

'ילד, מאיפה אתה?'

לקראת עזיבת טהרן  הורגשה תכונה במחנה. הרב זוכר שהגיע צלם שצילם כל ילד וילד לצורך המסמכים הדרושים לעליה לארץ. בהמשך הועלו כולם על אוטובוסים שהסיעו אותם דרומה, לאחוואז, שבמפרץ הפרסי, שם מצויים נמלי הנפט של פרס. למגינת לבם השאירו האחים יוסף ומשה לבית גליקסברג, את אחיהם שאול – מאחור שכן הוא היה חולה ואושפז בבית החולים בעיר, ביחד עם עוד כמה נערים יהודים.

בהגיעם לנמל הדרומי הועלו הילדים ובני הנוער לאניה הבריטית הצבאית 'דוניירה', ואחר-כך הועלו לאניה הצבאית הבריטית 'נאורליה' שהחלה לעשות דרכה לקנטרה במצרים, מסע שנמשך כ-3 שבועות, כשעליה 900 ילדים וילדות. משם הועלו לרכבת מיוחדת ונסעו עד עתלית. בדרך עצרה הרכבת ברחובות – שהייתה אז תחנת הרכבת העברית הראשונה, והייתה מרכזית ושוקקת חיים, בה עברו מרבית הרכבות דאז.

"על הרציף חיכו לנו כמה אנשים מראשי הישוב היהודי דאז  ולצידם אנשים שחיפשו ביאוש קרובים ששרדו" – נזכר הרב – "היו נאומים, כשאנחנו, כל הילדים, שוהים כל הזמן הזה ברכבת עצמה, מבלי לרדת. מה שזכור לי יותר מכל הוא האנשים הנואשים שניגשו לחלונות ושאלו: 'ילד, מאיפה אתה? אתה מכיר את זה וזה…?'."

ואז, אחרי מסע ארוך ומתיש הגיעו סוף סוף, בפברואר 1943, למחנה עתלית, ומה שהילד יוסף זוכר מאותו מעמד הוא בעיקר את השבת! הוא זוכר שכולם הצטופפו בצריף גדול שהיה לחדר אוכל ושבו גם התפללו הנערים, ומעט הנערות, שהיו דתיים.

 

'בליל שבת הייתה ארוחה חגיגית'

בעתלית כבר הייתה נציגות של כל המחנות הפוליטיים שפעלו אז בארץ והוא זוכר את הנאום שנשא באזניהם, הרב משה בלוי נציגה דאז של 'אגודת ישראל', ואת 'מקהלת ילדי טהרן', עליה היה אחראי המדריך מאיר לובלינסקי, לימים אוהד, שהשתייך למפלגת 'העובד הציוני'. 

"למדנו הרבה שירים, ובליל שבת הייתה ארוחה חגיגית, נישאו כמה דרשות ואז המקהלה שרה. הייתה אוירה מאד נעימה"- הוא נזכר – "לימים, אותו מדריך היה תושב גבעתיים שפעל רבות להנצחת ילדי טהרן והודות לו ולפעלו יש בעיר רחוב בשם זה."

השהייה בעתלית הייתה אמורה להיות זמנית טרם פיזור הילדים לקליטה – כל אחד במקום שעליו יוחלט. כמה מאות מהילדים היו יתומים, לרוב משני ההורים, ואחרים יתומים מהורה אחד שנשאר מאחור, בפולין או ברוסיה הסובייטית, כשלצד אלה היו ילדים שחיו בין גויים או במוסדות יתומים פולניים ולא היה להם כל קשר ליהדות. רוב הילדים נלקחו בשלב זה לשהייתם במחנה-המעבר, לטיולים וסיורים בקבוצים ברחבי הארץ, כדי שיראו מקרוב את צורת ההתיישבות הזו.

"אותנו, הילדים הקטנים יותר, לקחו לקיבוץ קרית ענבים" – מספר הרב "וכשנשאלתי, ביקשתי ללכת לישיבה. משה, אחי הבכור שהיה כבן 19, ויוסף, בן ה-11, הופנו לבני ברק לישיבת פוניבז'. כשהגיע לארץ אחי שאול, אז כבן 16, הצטרף גם הוא לישיבה."

הספר יראה אור בשנה הקרובה

תמונות: באדיבות ארכיון הספרייה הלאומית

המגזינים

עשו מנוי למגזין 'גבעתיים פלוס', והישארו מעודכנים

אל תחמיצו, עכשיו ללא תשלום!

עשו מנוי למגזין 'רמת גן פלוס', והישארו מעודכנים

אל תחמיצו, עכשיו ללא תשלום!

אל תפספסו הכתבות האהובות
מגזין גבעתיים פלוס

מגזין גבעתיים פלוס 121

מגזין 121 גרסת דפדוף אינטראקטיבית הקליקו על המודעות שבמגזין למידע רלבנטי נוסף חזרה לאתר המגזינים ספריית המגזינים עשו מנוי למגזין 'גבעתיים פלוס', בכל גיליון כתבות וטורים מעניינים ומעמיקים אל תחמיצו, עכשיו ללא תשלום! עשו מנוי

קראו עוד»
כתבות השער

"גבעתיים כובשת את לבבות הישראלים"

דרור דבאח הוא מנכ"ל 'יעד' החברה לפיתוח גבעתיים המסכם בימים אלו חמש שנות כהונה ● מהנדס אזרחי ובעל תואר שני במנהל עסקים הרואה בעשייה הציבורית שליחות ● נשוי ואב לשלושה, מתגורר ביבנה

קראו עוד»
החיים הטובים

איזה קיץ לוהט

הגיע הקיץ, חם כל כך בחוץ ומצב הרוח ירוד. אספתי עבורכם מספר מנות חדשות שיספקו לכם רגעים טעימים במיוחד,
בר פנזור

קראו עוד»
Shape
Shape
אולי יעניין אותך
יזמות ושווק נדל"ן // נטע עדני

צבי בצל הגבעה

"בית הספירלה מוקף במרפסות ללא קירוי וכל הדירות פונות לחצר פנימית. ומולו מבנה נוסף בתכנונו, בית דובינר, הקרוי כאמור בפי כל 'בית המשושים'.[…] הוא תוכנן ללא חלל מדרגות. קהילה בתוך מבנה או מבנה לקהילה"

קראו עוד »
המומחים

צבי בצל הגבעה

"בית הספירלה מוקף במרפסות ללא קירוי וכל הדירות פונות לחצר פנימית. ומולו מבנה נוסף בתכנונו, בית דובינר, הקרוי כאמור בפי כל 'בית המשושים'.[…] הוא תוכנן ללא חלל מדרגות. קהילה בתוך מבנה או מבנה לקהילה"

קראו עוד »

האם הכל כלול? חלק 2

הסיסמה הנפוצה בהתחדשות עירונית היא שהבעלים אינם משלמים דבר והכל הוא על חשבון היזם – זה כמובן תלוי בסעיפים הקטנים של ההסכם המשפטי שיחתם לבסוף מול היזם.

קראו עוד »

האם הכל כלול? חלק 1

הסיסמה הנפוצה בהתחדשות עירונית היא שהבעלים אינם משלמים דבר והכל הוא על חשבון היזם – זה כמובן תלוי בסעיפים הקטנים של ההסכם המשפטי שיחתם לבסוף מול היזם.

קראו עוד »
Shape
Shape

נשמח לשמוע מה שיש לך להגיד לנו

זהו? יוצאים מהאתר?

הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,

עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!

זהו? יוצאים מהאתר?

הצטרפו גם אתם לאלפים שכבר מנויים,

עשו מנוי למגזינים הכי מעניינים, ובחינם!

דילוג לתוכן