בספטמבר, חודש אלול האחרון, הגעתי לבית יד לבנים. זו הייתה חוויה מורכבת עבורי. הפעם האחרונה, שעליתי לפסגה הייתה עם אבא שלי, שלום עדני ז״ל, לטקס יום הזיכרון בתפקידו כחבר מועצת העיר ר״ג.
והפעם, מושיק ואני צועדים לתערוכת היחיד של עליזה גוטמן: ׳החיים בורוד׳. בליל של אירועים, שנקלטים במוח והתודעה מתמלאת בצבעים של שקיעה שנפרסים בשמים ומאירים את הבניינים בסביבה. המבנה של הצופים, שממש ניצב ממול, הבניין עם המבנה המיוחד על כל אלו עוד ארחיב בטורים הבאים.
∗ ∗ ∗

בעודנו נכנסים לאולם, אנחנו מגלים עשרות מבקרים במקום, לא אופייני לשעה וגם לא לתערוכה. ואז עודכנו, שמציינים חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים. המלחמה שהשאירה את המדינה פצועה בנשמה, המלחמה, שהפציעה בבוקר יום כיפור, השבעה באוקטובר 1973והותירה דורות שלמים של כאב ועצב. ועכשיו, אני כותבת את הטור הזה כשאנו בעיצומה של מלחמה, שמרוב התדהמה איננו מצליחים למצוא לה שם. המחשב הגדיר: ׳חרבות ברזל׳, זה שם שבאופן מצמרר מייצג את החרבות שנכנסו לנשמה אחרי שאלפי מחבלים חדרו לבתים ופגעו במושג הכי בסיסי ׳ביתנו מבצרנו׳, גזלו חיים של ילדים, צעירים, נשים, קשישים, חיילים וחיילות.
כשראינו את השלט ׳בית יד לבנים׳, אמרתי למושיק, זה מזמן כבר לא ׳רק׳ בנים. במלחמה הזו, אנחנו רואים זאת בצורה נכוחה. גיבורות של מלחמה לצד גיבורי אומה. כל אחד ואחת עושים כמיטב יכולתם. אנחנו במצב של לחימה מתמדת בחזית ובעורף. העם זה קיבל למרגלות ההר את עשרת הדיברות ותורת משה וגם קיבל על עצמו את היותו עם סגולה, עם נרדף, עם שיודע להתרומם משבר וכאב, עם שיודע לחזק ולהתחזק, עם שיודע שסגולותיו רבות מכשלונותיו.
אני חוזרת לתערוכה, שהציגה עליזה במכחול וצבע, שנתנה לו את השם, ׳החיים בורוד׳, ״ורוד הוא צבע המסמל השקפת עולם חיובית״ כתבה על קירות המקום. והנה בחדר אחד, יש מפגש משפחות שכולות, זו המשפחה, שאף אחד ואחת לא רוצה להצטרף אליה, אך בימים אלו מצטרפים אליה רבים וטובים. ובחדר השני, מוצגת התערוכה עם אופטימיות ושמחה, עם רקדניות, וכתמי צבע ורודים. ישבנו לשיח עם עליזה על הבחירה בציורים בתערוכה והוספנו עוד על המתרחש בחדר לצידנו.